פעילות הזכרון והבניית הזכרון הקולקטיבי נתפסת, בדרך כלל, כנחלתם של המדינה או של ארגונים גדולים. אך כבר עמדו וינטר וסיון על כך שהמדובר במקסם שווא ושקבוצות וארגונים רבים נאבקים במגרש הזכרון על עיצוב הזכרון הלאומי ועל הכללת סיפורם בתוך הנרטיב הגדול. המקרה של קבוצת הפרטיזנים יוצאי קובנה הוא דוגמה לפעילות שיזמה קבוצה אחת של ניצולי שואה במטרה לשלב את סיפורה בזכרון הישראלי של השואה. הרצאה זו תעסוק בקבוצת ניצולי השואה מקובנה יוצאי הפרטיזנים שהתארגנו בראשית שנות החמישים לתעד את פעילותם בתקופת השואה ולהנציח את גבורת חבריהם הנופלים. תוך כדי כך פעלה הקבוצה כקבוצת תמיכה לחבריה למשך עשרות שנים. הקבוצה שקיימה מפגשים קבועים במשך עשרות שנים בחרה שניים מחבריה צבי בר-און ודב לוין על מנת שיאספו עדויות מחבריהם, יכתבו את סיפור לחימתם וישלבו אותו בספרות הנכתבת בארץ על השואה. כאשר באו אלו להגשים מטרות אלו היה עליהם להתמודד עם הפוליטיזציה שאפיינה את כתיבת סיפור הלחימה בשואה ועם נסיונות למזער את מלחמתם בשואה. על מנת להגשים את מטרתם היה על חברי הקבוצה לגבש אסטרטגיות משלהם לתיעוד ולאיסוף חומר ולהבאת הדברים לדפוס. עם הזמן הצליחו חברי הקבוצה, מעבר למצופה, לשלב את סיפור לחימתם גם בהיסטוריוגרפיה הישראלית האקדמית של השואה תוך השתלבות אישית באקדמיה. זוהי דוגמה קלסית של כתיבת היסטוריה 'מלמטה'. סיפורה של קבוצת קובנה ושל בר-און ולוין מלמד על המודעות ההיסטורית של אוכלוסיית הצעירים ניצולי השואה. הוא מראה גם שהצורך לתעד והנכונות להיכנס למפעל תיעוד היה גם נחלתם של קבוצות צעירות יותר ללא הכשרה אקדמית וללא רקע של פעילות במסגרות תרבותיות יהודיות. המעבר של מתעדי הקבוצה ובמיוחד של דב לוין להיות מהקובעים את סדר היום המחקרי והאקדמי מלמד כי את השפעתם על מחקר השואה והאקדמיה הישראלית. יש לבחון לאורך זמן ובמעגלים רחבים..
