להתקשרות מהירה
קבל/י עידכונים כל פעם שאעדכן את הבלוג שלי בפוסט חדש.

דף הבית>>קהילות>>קהילת אוטין

קהילות

אוטין שוכנת בצפון מזרח ליטא ליד הכביש  E262 (A6) קובנה – אֶזֶרֶנֶה (Zarasai). העיר נמצאת על הגבול הצפוני-מזרחי של ליטא וגובלת עם לטביה.

אוטין משמשת כעיר מחוז. מחוז Utena הוא מחוז ירוק, יש בו הרבה אגמים (186) בגדלים שונים, ביניהם האגם העמוק ביותר בליטא, אגם Tauragnas (60.5 מ') והאגם הארוך ביותר, אגם Aisetas  (16 ק"מ).

למעלה מרבע משטח המחוז מכוסה ביערות, המקיפים את העיר אוטין. האזור כולו הררי ושונה מאזורי ליטא האחרים (שרובם מישוריים). הדרך מכוון וילנה למחוז Utena היא מיוחדת, הסביבה מלאה בגבעות והנוסע בדרך זו מרגיש כאילו הוא מתגלגל בתוך גלים.

 אוטין היא מהמקומות הראשונים שהשתכנו בה יהודים בליטא. הוכחה לכך נמצאת בבית הקברות הישן, בו נמצאו מצבות מהמאה ה-16. במאות ה-17 וה-18, בתקופת "וועד מדינת ליטא" התפתח הישוב היהודי באוטין ומספר היהודים באותו זמן התקרב ל- 50% מכלל האוכלוסיה (בשנת 1847 היו 1416 יהודים מתוך אוכלוסייה של כ-3000).

החינוך במאה ה-19 לא היה כל כך ממוסד למרות שפעלו בעיר מספר תלמודי תורה. רק בתחילת המאה ה-20 נפתח בעיר מוסד חינוכי לילדי היהודים ששפת ההוראה שבו הייתה אידיש. לימים נקרא המוסד "קולטור ליגע", אחר כמה שנים נפתח בית ספר יסודי נוסף של רשת "תרבות".

בסוף המאה ה-19 פעלו באוטין ששה בתי כנסת ובתי תפילה, ביניהם בית הכנסת הגדול שנחנך בשנת 1862, הוא נקרא גם "בית הכנסת הקר" משום שלא חומם בחורף. כל בתי התפילה שימשו גם כבתי מדרש לבעלי הבתים שהיו מתכנסים בהם בשעות אחר הצהרים והערב לשמוע שיעורים.

הקהילה היהודית הקימה בעיר מוסדות צדקה וחסד לרווחת עניי העיר.

הרבנים הידועים באותה תקופה היו ר' דב בר יפה, אבי סבו של הרב קוק,רבה של ארץ ישראל. ר' אברהם צבי הירש איזנשטאט (נפטר ב-1866), שהיה יחד עם בנו ר' בנימין, מחשובי מורי ההלכה בדורו.

הפעילות הציונית הייתה מושרשת בין יהודי אוטין ובמרוצת המאה ה-19 עלו מספר יהודים מאוטין לארץ ישראל והיו שותפים בבנייה הציונית בארץ. יהודי אוטין נזכרו כתורמים למען יישוב ארץ ישראל ברשימות התורמים של תחילת המאה ה-20.

רוב יהודי אוטין התפרנסו במאה ה-19  ממסחר, מלאכה זעירה ורוכלות. הורגשה נכוחתם בירידים השנתיים שהתקיימו בככר העיר ארבעה פעמים בשנה.

 עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נשארו רוב יהודי אוטין בעיר, למרות שמערים אחרות בליטא גורשו היהודים על ידי הרוסים. יש המסבירים זאת בגלל שמושל הפלך הרוסי היה זקוק לעבודות היהודים באחוזות שהיו לו בסביבה. באותה תקופה קלטה הקהילה היהודית באוטין 82 ילדים שגורשו מפונוביז'.

עם כיבוש הגרמנים את העיר בשנת 1915, סבלו היהודים מהיחס הקשה כלפיהם. חלק מבתי הכנסת נסגרו, מערכת החינוך היהודי הצטמצמה וחלק מילדי היהודים למדו בבתי ספר גרמניים ממלכתיים. מיד לאחר נסיגת הגרמנים ותחילת תקופת ליטא העצמאית (1918), חזרו יהודים רבים לעיר וניתנה להם אוטונומיה לניהול עצמי בחלק מתחומי החיים. מספר היהודים היה למעלה מ- 50% מהאוכלוסייה בעיר (2485 מתוך 4890). עם קבלת האוטונומיה נבחר וועד קהילה באוטין שפעל מספר שנים לרווחת יהודי העיר. בין שתי המלחמות כיהנו שני יהודים כראשי העיר באוטין (אברהם ז'וראט ושלום גאוואנדה). במשך כמה שנים היה ליהודים רוב במועצת העיר.

עם התבססות השלטון הליטאי העצמאי והפיכת אוטין לעיר מחוז, התפתחה בעיר פעילות כלכלית מואצת, בה לקחו חלק גם יהודי המקום. היהודים באותה תקופה עסקו בעיקר במסחר ובתעשייה קלה.

בעשור השני של המאה ה-20, היחסים שבין הליטאים והיהודים היו תקינים, בשנת 1935 גדל מספר היהודים ל-600. מצב היהודים החל להתדרדר בסוף העשור השני ובתחילת העשור השלישי.

בין שתי המלחמות למדו ילדי היהודים באוטין בעיקר בשני בתי ספר יהודים שפעלו בעיר: "תרבות" ו"קולטור ליגע". משנת 1923 פעלה בעיר פרו-גימנסיה שלמדו בה כ-50 תלמידים. חלק מבוגרי בית הספר עברו לגמנסיה העברית שפעלה בעיר הסמוכה וילקומיר.

שתי ספריות גדולות, בעברית ובאידיש נפתחו בשנות העשרים באוטין.

הפעילות הדתית של הקהילה היהודית התרכזה סביב בתי הכנסת ובתי התפילה שפעלו בעיר (ששה במספר), אחד מהם היה של ה"חסידים". בכמה מהם פעלו גם בתי מדרש. בשנת 1920 נפתחה בעיר "ישיבה קטנה" בשם "עטרת בנימין" על שם רב העיר, הרב בנימין איזנשטאט, שנפטר באותה שנה. בתחילה הישיבה פעלה באופן עצמאי ואחר כך עברה לחסות הישיבה בטלז.

בין המלחמות כהנו כרבני העיר הרב אברהם צבי איזנשטאט (בנו של ר' בנימין) והרב נחמן הירשוביץ שכיהן עד להירצחו ע"י הליטאים בקיץ 1941.

רבים מקהילת אוטין השתייכו למחנה הציוני, הצעירים השתייכו לתנועות הנוער הציוניות: השומר הצעיר, ביתר ועוד'.

עם סיפוח ליטא לברית המועצות והפיכתה לרפובליקה סובייטית (1940), הולאמו מפעלי התעשייה והחנויות בעיר, שברובם היו בבעלות יהודית. כל המפלגות ותנועות הנוער פוזרו, בית הספר "תרבות" נסגר ובית הספר האידשאי הורחב והפך להיות מוסד ממלכתי סובייטי. חלק מבתי הכנסת המשיכו לפעול, אך מספר המתפללים הצטמצם. עם התחלף השלטון זכו כמה יהודים קומוניסטים במשרות ציבוריות חשובות. באמצע חודש יוני 1941 הוגלו למזרח רוסיה כמה עשרות משפחות יהודיות שהוגדרו כ"יסודות בלתי מהימנים".

הצבא הגרמני נכנס לאוטין ב-25 ביוני 1941, עוד לפני כן השתלטו הליטאים הלאומנים על העיר והחלו להציק ליהודים. הם סימנו את בתי היהודים ובכך עזרו אחר כך לגרמנים לזהות את היהודים בעיר.

יום אחד פרצו הליטאים לבתי הכנסת, זרקו החוצה את ספרי התורה ותשמישי הקדושה ואילצו את רב העיר לשיר ולרקוד עם ספר תורה בידו ולסייע לליטאים לקורעו. כשסירב, גלחו את זקנו ועינו אותו. היהודים חוייבו לשאת עליהם אות בצורת מגן דוד צהוב על הגב ועל החזה. המסחר עם יהודים נאסר.

מספר היהודים שהיו באוטין ערב המלחמה היה כ-3000. רוב רובם של יהודי אוטין נרצחו. מלבד עשרות שהצליחו לברוח לעיירות שבסביבה, חלקם הצטרפו לפרטיזנים.

לאחר המלחמה חזרו עשרות יהודים לאוטין. שרידי הקהילה, בראשם קלמן גולדפיין פעלו להנצחת הנופלים. הקימו אנדרטה ביער רַשֶה וגדרו את שטח הבורות.

בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת, שופצה האנדרטה והקימו לוחות זיכרון בבתי הקברות היהודיים.

לדף הקודםלדף הבא
RSS