קהילת וילנה - מירושלים לליטא

וילנה Vilnius

אמרה שגורה הייתה בפיהם של אנשי וילנה: "היית פעם בוילנה – הרי אתה וילנאי", מקורה של אמרה זו עתיק מאד, והיא קשורה לכך שלא הייתה לוילנה כקהילה חזקת ישוב. זו היא גם אחת הסיבות שוילנה נקראה בשם הכבוד – "ירושלים דליטא" – משום שעל וילנה אפשר לדרוש כמו שדרשו על ירושלים: "כעיר שחוברה לה יחדיו – עיר שעושה את כל ישראל חברים", ולכן נהגו לומר כי גם בוילנה לא אמר אדם לחברו "צר לי המקום".
וילנה חביבה על כל מי שמבקר בה. במה קסמה ובמה סוד החוויה שהיא מעניקה למבקר? אמנם עיר יפה היא וילנה וסביבותיה נאות מאד, אבל המייחד אותה הוא השילוב המעניין בין עבר לעתיד: המטייל בוילנה מרגיש שהוא נמצא בעיר ע ת י ק ה, בעלת עבר גדול ומפואר, ויחד עם זאת, הוא מרגיש שהוא מטייל בעיר ח ד ש ה, אשר דופק החיים הולם בה בעוז וברעננות.
בעולם היהודי נחשבה וילנה כמרכז רוחני ראשון במעלה, בשנים שבין שתי מלחמות העולם וילנה הייתה המרכז היהודי הרביעי בגודלו במזרח אירופה, לצדה של קרקוב, ואחרי ורשה, לודז' ולבוב.
וילנה שוכנת בדרום מזרח ליטא, במפגש הנהרות ויליה (Neris) והוילייקה (Vilnia). היא משמשת כעיר בירה וכעיר מחוז בליטא, ושימשה בעבר גם כמרכז תרבותי לכל מזרח אירופה.
שוחרי וילנה טוענים שוילנה נבנתה בימי אתונה ורומי, אמנם לא ידוע מי היו התושבים שגרו במקום וכיצד גרו, בכל מקרה יש היסטוריונים הטוענים שהמקום נתגלה כבר במאה ה-5.
הולדתה הרשמית של העיר הייתה בשנת 1323, כאשר וילנה הוזכרה כבירת ליטא בכרונולוגיה הרשמית, שלח הנסיך הגדול גדימינאס ((Gediminas אגרות לאפיפיור ג'ון ה-22 וביקש ממנו לבנות כנסיה ולשלוח נציגים לוילנה.
בין השנים 1503 ל-1522 בנו חומה סביב מרכזה של וילנה, כדי לשמור על בטחונה של העיר, ופתחו בה 5 שערים. העיר המשיכה להתפתח ובשנת 1579 נפתחה בה האוניברסיטה הראשונה בכל ליטא.
באותה תקופה שגשגה וילנה גם מבחינה כלכלית ונחשבה כמרכז מסחרי לכל מזרח אירופה.
במאה ה-18, ב"מלחמת הצפון" הממושכת, נכבשה וילנה מספר פעמים ע"י השבדים והרוסים. רעיונות חדשים בתחום ההשכלה השפיעו רבות על תושבי וילנה בשנים אלו. בשנת 1773 הוקם בוילנה על ידי מדינת האיחוד של פולין וליטא, מיניסטריון חינוך, שהיווה חידוש בכל אירופה.
בסוף המאה ה-18 עברה וילנה לשליטת האימפריה הרוסית. וילנה נהפכה מבירה לעיר מחוז עם שלטון עצמי מוגבל, בדומה לערים גדולות אחרות ברוסיה.
בתחילת המאה ה-20 וילנה נהפכה למרכז תחיית הלאום הליטאי.
השנים 1939-1920, התקופה בה שלטו הפולנים, נחשבו כתקופת הפריחה התרבותית בוילנה, ובמיוחד פריחתה של התרבות  היהודית.
באותה תקופה התגוררו בוילנה מדענים ואנשי רוח כאלברט איינשטיין וזיגמוינד פרוינד.
ב-1939 החליטה ברית המועצות, בלחץ הליטאים, להחזיר את וילנה לליטא. ואמנם בהתאם להסכם עם גרמניה, עברה ליטא לשליטת הרוסים. וילנה חזרה להיות בירת ליטא.
בסיכום, במשך 600 שנים, עד למלחמת העולם השנייה, וילנה גדלה והתרחבה והפכה למרכז תרבותי וכלכלי חשוב לליטאים, לפולנים, לבילורוסים וליהודים. פילוסופים מפורסמים וסופרים בעלי שם פעלו בעיר ששמשה כמרכז תרבותי לכל מזרח אירופה.
   בתקופת מלחמת העולם השנייה ספגה העיר העתיקה פגיעות רבות. ההפגזות גרמו להרס ולשריפות, במיוחד הדבר ניכר ברובע היהודי. אבל רוב המונומנטים החשובים נשארו, ביניהם אולמות תיאטרון וקונצרטים מרכזיים וכנסיות רבות.
   לאחר המלחמה פינו את ההריסות וחלק מהמבנים שוקמו או תוקנו. מצבו הכלכלי של השלטון הסובייטי אחרי המלחמה לא אפשר בנייה מחדש של ההריסות, הרבה מהכנסיות והאולמות המרכזיים שימשו למטרות אחרות וחלקם אפילו שימש למגורים.
ליטא קיבלה עצמאות באופן רשמי ב-11 למרס 1990. וילנה נהפכה שוב לבירה של ליטא, כל הסמלים הסובייטים הוסרו ושמות הרחובות והכיכרות חזרו לקדמותם.
   החל משנה זו וילנה קיבלה תפנית רצינית בהתפתחותה, בתים מודרניים ניבנו והבירה נהפכה להיות עיר אירופאית מודרנית בדומה לערי בירה אחרות באירופה.

   במה זכתה העיר וילנה לשם כה מקודש? לא בית מקדש היה שם! אך היכל אחר נבנה בה, לא מאבנים אלא מדמעות של יהודים והשכינה יצאה מגלותה ומצאה חיים בלבבות יהודיים.
   בוילנה נבנו 'ארמונות' של מוחות, של בקיאות, של חריפות. רבנים, ראשי ישיבות, למדנים, סופרים, אומנים, חזנים וסתם יהודים – כל אלו בנו כאן מגדלי פאר, מוסדות צדקה ודת, מוסדות השכלה ותרבות. רב-גוניות כזאת, עושר ושפע כזה, בכל אלה עלתה וילנה על כולנה. (ברוח דבריו של אברהם יהושע השל, בתוך: ראן לייזר, ירושלים דליטא ).
   כשמבקרים היום בוילנה הגדולה והנפלאה, רואים ומרגישים את מימדי החורבן שפקד אותה ואת אירופה כולה, אין צורך לבקר בגיא ההריגה הסמוך לוילנה, כדי לעמוד על עצמת החורבן. מתוך מאה וששים בתי כנסת שהיו בוילנה לפני השואה, לא נותר כמעט דבר. מעולם היהדות השוקק חיים וחיוניות של לפני השואה, נותרו רק שני בתי ספר, שחלק מתלמידיהם אינם יהודים, בית כנסת אחד המשווע למניין וקהילה יהודית שסועה המנסה לבנות במקום את חייה.
   זכר העולם שחרב רק מחדד את ההתפעלות מהעולם היהודי שהיה שם מחד גיסא ואת תחושת החורבן העצומה מאידך.

במחצית השנייה של המאה ה-18 הופכת וילנה למרכז חשוב ביותר ללומדי התורה, מרכז שהדמות המרכזית בה הוא "הגאון מוילנה" (הגר"א). בתקופתו הוטבע כינויה של וילנה – "ירושלים דליטא".
   ר' אליהו בן שלמה זלמן, שנודע בכינוי הגאון מוילנה או הגר"א (הגאון ר' אליהו), היה לאגדה עוד בחייו. הגר"א נולד בעיר סעלץ ליד בריסק בט"ו בניסן ת"פ (1720) ונפטר בוילנה בי"ט בתשרי תקנ"ח (1797). על הגאון מוילנה אמרו שלא הניח דבר גדול או קטן בהלכה ובקבלה. היה לו זיכרון מדהים ואמרו עליו ש"כל דברי התורה היו שמורים בזיכרונו כמונחים בקופסה".
   הגר"א הטביע את חותמו על דרכי הלימוד של התורה, המונח "גאון" שכינוהו מציין את ההישגים יוצאי הדופן שלו בלימוד התורה. היקף ידיעתו בתורה היה חריג ביותר, הוא עסק בתלמוד בבלי וירושלמי, תוספתא ומדרשי הלכה, עסק גם במדרש ובאגדה, בקיאותו בקבלה הייתה לשם דבר, והוא התבלט כמי שבכוחו לממש את ההתאמה בין הנגלה לנסתר.
   עם תחילת עליית החסידות בהנהגת הבעל שם טוב, מוביל הגר"א מאבק ממושך נגד החסידות. המאבק שאותו יזם והוביל הגאון, הוא דוגמה מאלפת לגבי יכולתו של יחיד להשפיע על מהלך ההיסטוריה. יחיד שסמכותו לא הייתה מעוגנת בשום משרה רשמית, הצליח לסחוף את הקהילה של וילנה ובעקבותיה קהילות נוספות.
   הגאון נפטר בוילנה בגיל 77 ונקבר בבית הקברות העתיק בוילנה, לימים כשהרסו הרוסים את בית הקברות, העבירו את עצמותיו לבית הקברות החדש, שם נטמן לצד בני משפחתו והגר צדק.
משכילי וילנה פעלו גם לעריכת שינויים בתחום החינוך ובהתנהגותם היומיומית של היהודים. הם נתנו יד חופשית לממשלת רוסיה להפיץ השכלה כללית בקרב יהודי המדינה. בשנת 1847 ייסדה הממשלה הרוסית בוילנה בית מדרש לרבנים על מנת לחנך דור רבנים נאורים כדוגמת רבני גרמניה, בית המדרש שימש לאחר שנים גם כמרכז פעילות סוציאליסטית ליהודים. באותה תקופה זרחה שמשה של הספרות העברית בוילנה.
בתקופת סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1918-1795), תפסה קהילת וילנה מקום נכבד בין הקהילות היהודיות ברוסיה. היא הייתה לא רק אחת הקהילות מרובות האוכלוסין (ב– 1914 היו בוילנה כ- 100,000 יהודים, 42.5% מכלל האוכלוסייה), אלא שימשה גם כמרכז לתנועות לאומיות וחברתיות במדינה.וילנה הייתה מרכז לספרות עברית ויידיש. ישבו בה הוועדים המרכזיים של המפלגות היהודיות ובה נערכו הוועידות המרכזיות. וילנה הייתה ערש התנועה הסוציאליסטית היהודית, בשנת 1897 נוסדה בה מפלגת הבונד. בוילנה ישב גם הוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית ברוסיה, ו"חובבי ציון" נועדו בה.
   בתקופת מלחמת העולם הראשונה ולאחריה, סבלו היהודים בוילנה מהכיבוש הגרמני שחוקק חוקים מגבילים ליהודים, ומהמאבק בין הפולנים לליטאים על השליטה בעיר. וילנה המשיכה לשמש כמרכז תרבותי פורח, נפתחו בעיר בתי ספר ששפת ההוראה בהם הייתה עברית ויידיש, מכון לשפת היידיש ולתרבות היידיש ותיאטרון ביידיש. הצבא הפולני הצליח לכבוש את העיר בשנת 1920 וגרש את הליטאים מהשלטון. מאותה שנה ועד למלחמת העולם השנייה נשלטה וילנה ע"י הפולנים.
   תקופת שלטון פולין הייתה תקופה של פעילות ענפה בשפות העברית והיידיש. באותה תקופה נוסדו בתי מדרש למורים, גימנסיות, בתי ספר, תיאטראות, אגודות תרבות ואגודות ספורט.
בשנים האחרונות שלפני מלחמת העולם השנייה, וילנה המשיכה לשמש כמרכז תורני ליהודים. באוקטובר 1939, מעט אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, בעקבות הסכם מולוטוב- ריבנטרופ בין הרוסים והגרמנים, עברה וילנה לידי הרוסים והם החזירו את השליטה לליטאים. מוסדות התרבות היהודיים נסגרו, העיתונות נסגרה ורק ביטאון המפלגה הקומוניסטית המשיך להופיע.
באותה תקופה יהודים רבים הגיעו לוילנה ולסביבותיה כפליטים מפולין המחולקת.
ב-24 ביוני 1941 נכבשה וילנה בידי הגרמנים, שהתקבלו בשמחה על ידי הליטאים. יהודי וילנה שמנו כ-70,000 תושבים, נפגעו מייד עם הכיבוש. עם כניסתם של הגרמנים לעיר, נכנסה משאית גרמנית לחצר השולהויף ואנשי הגסטאפו שדדו את כל דברי הערך של בית הכנסת הגדול ורוקנו גם חלק מספריית סטראשון.
עוד בטרם רוכזו היהודים בגטו, נרצחו כ-35,000 מהם בפונאר (יער הסמוך לוילנה). ב- 4 ביולי 1941 נוסדה מועצת היהודים הראשונה (יודנרט) שתפקידה היה לייצג את היהודים בפני הנאצים.
ה"אקציות" נמשכו עד 21.12.41, אז החלה התקופה "השקטה" עד לחודש ספטמבר 1943. בתקופה זו, נמשכו אמנם רציחות של בודדים, אך לא הייתה השמדה המונית. היודנרט ויהודי הגטו ניצלו את הזמן לשיפור וביסוס הארגון הפנימי בגטו. הוקמו בגטו מוסדות חינוך, תרבות, בריאות וסעד. יחד עם זאת המשיכו תושבי הגטו לחיות בפחד מן הבאות, ומחיסולו של הגטו.
   הנאצים החלו בחיסול הגטו הגדול של וילנה בספטמבר 1943. ראש היודנרט, יעקב גנס, הפציר בגרמנים לעזוב את הגטו והצליח להשהות את החיסול למשך שבועיים, אחר כך הוא נרצח בידי הגסטאפו לאחר שהואשם בסיוע ל-FPO . באותה עת נותרו כ-12,000 יהודים בגטו.
ב-23 בספטמבר 1943 חיסלו את הגטו הגדול בוילנה: לאסטוניה נשלחו כ– 7000 יהודים, הזקנים והחולים נשלחו לפונאר ושם נרצחו, קבוצות של נשים וילדים נשלחו למשרפות במיידנק, בהתקוממות שהייתה בעת הפינוי נתפסו ארבעה אנשי מחתרת ונתלו במקום.
   ב-12 ביולי 1944 שוחררה וילנה על ידי הצבא האדום, עם הכוחות המשחררים נכנסו לעיר גם פרטיזנים יהודים. הניצולים חזרו לוילנה וניסו לשקם את הקהילה, השלטונות הסובייטים לא ראו זאת בעין יפה.
וילנה שאחרי המלחמה
   אחרי המלחמה פנו היהודים אל השלטונות הליטאים-סובייטים החדשים, בבקשה לשפץ את בית הכנסת הגדול ב"שולהויף" שהתמוטט חלקית כתוצאה מההפגזות. השלטונות אשר דיכאו כל פעולה שנעשתה לשיקום חיי התרבות והדת היהודית בוילנה, סרבו לאפשר את השיפוץ, אדרבא, הם פוצצו בחומר נפץ את הבניין האדיר שעמד בחלקו, בטענה שיש חשש להתמוטטות.
      כיום יש בוילנה כ-4000 יהודים, חלקם לומדים בשני בתי ספר יהודיים. בית הכנסת "טהרת הקודש" פעיל ומתקיימות בו תפילות פעמיים ביום. הקהילה היהודית יוזמת פעולות שונות, במיוחד בקרב הצעירים. בית חב"ד מפעיל גם כן פעילות דתית,חינוכית וקהילתית ומתקיימות בו תפילות בשבתות וחגים.

ספרים שיצאו לאור על קהילת וילנה

הרחבה על קהילת וילנה

אטקס, עמנואל: יחיד בדורו – הגאון מוילנה, ירושלים תשנ"ח.

אטקס , עמנואל: ליטא בירושלים, ירושלים תשנ"ב.

ארד, יצחק: וילנה היהודית במאבק ובכליון, יד ושם ואונברסיטת תל אביב 1976.

ברוידס, יצחק: אגדות ירושלים דליטא, תל אביב תש"ו.

ברוידס, יצחק: וילנה הציונית ועסקניה, תל אביב ת"ש.

דבורז'צקי, מאיר: ירושלים דליטא במרי ובשואה, ירושלים תשי"א.

דבורז'צקי, מאיר: החיים הדתיים בגטו וילנה, "סיני" כרך מ"ז תש"ך.

השל, אברהם יהושע: ירושלים דליטא מאויר ומתועד בידי לייזער ראן: , ניו יורק תשל"ד.

זלקין, מ זלקין, מרדכי: היכל ההשכלה, תל אביב 2008.

זלקין, מרדכי: מגנזי וילנה, ירושלים תשס"א.

לוין, דב: לוחמים ועומדים על נפשם, יד ושם והאונברסיטה העברית תשל"ב.

לונסקי, חייקל: מהגיטו הוילנאי – טיפוסים וצללים, וילנה 1921.

לנדוי, בצלאל:הגאון החסיד מוילנא, ירושלים תשל"ח.

סובול, יהושע: גטו, תל אביב תשנ"ג.

סוצקובר, אברהם: גטו וילנה, תל אביב תש"ז.

סוצקובר, אברהם: הלילה הראשון בגטו , הוצאת עם עובד

עינת, אהרן: החיים הפנימיים בגטו וילנה , חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, ירושלים 2006.

קלויזנר, ישראל: בית העלמין הישן, וילנה תרצ"ה.

קלויזנר, ישראל: וילנה ירושלים דליטא, דורות ראשונים 1881-1495, תשמ"ט.

קלויזנר, ישראל: וילנה ירושלים דליטא, דורות אחרונים 1939-1881, תשמ"ג.

קלויזנר, ישראל: וילנה בתקופת הגאון, ירושלים תש"ב.

קלמנוביץ, זליק: יומן בגטו וילנה, תל אביב 1977.

קרקמן, יחזקאל: מוילנה "ירושלים דליטא" עד חיפה, תל אביב תשס"ב.

קרפינוביץ, אברהם: סיפורי וילנה, תל אביב 1955.

ראן, לייזער: ירושלים דליטא – מאוייר ומתועד, ניו יורק תשל"ד.

ד"ר ישראל קלויזנר, ‏קהילת וילנא, באתר דעת

על פרטיזנים בוילנה:
http://fcit.coedu.usf.edu/holocaust/gallery/p517.htm

http://www.jewishvirtuallibrary.org/jsource/Holocaust/Vilna3.html

http://www.paperclipdesign.com/docs/cd/cd_parts.htm

http://www.eilatgordinlevitan.com/vilna/vilna_pages/vilna_partisans.html