קבל/י עידכונים כל פעם שאעדכן את הבלוג שלי בפוסט חדש.

דף הבית>>סיורים>>רשמי סיור>>מסע שורשים לרוסיה הלבנה – ביילורוסיה – בלארוס - נעמן כהן

רשמי סיור


 

נעמן כהן

מסע שורשים לרוסיה הלבנה – ביילורוסיה – בלארוס

רוסיה הלבנה (בפולנית ביילורוסיה, ברוסית בלארוס) שבתחום המושב של האימפריה הרוסית, היתה בעלת יישוב יהודי תוסס. ערש "המתנגדים" הליטאים, הישיבות הליטאיות, ערש התחייה הלאומית היהודית, השפה העברית, הספרות העברית, והציונות.

לאחר שסיירתי כבר בטיולי שורשים של עולם ומלואו, הצלחתי סוף סוף למצוא טיול שורשים אל השורשים שלי – רוסיה הלבנה. "סיור חווייתי בעקבות מורשת התרבות היהודית והעברית ברוסיה הלבנה ומורשת הפרטיזנים היהודים."


המדריכים שלנו הם: המדריך עקיבא סלע המומחה ליהדות ליטא ובלארוס, בעל האתר מירושלים לליטא.

http://www.jerusalem-lita.co.il/

והמדריכה המקומית אילנה אקופיאן ממינסק, העובדת בסוכנות והדוברת עברית, ובעלת ידע רב על ההיסטוריה הבלארוסית, ובמיוחד על הארכיטקטורה המקומית, גם זו היהודית, וכמובן על שרידי האתרים היהודים שחרבו בשואה.

המטוס של Belavia – חברת התעופה הבלארוסית בטיסה למינסק מלא עד אפס מקום. מסיבה שאינה ברורה לי אני מקבל שדרוג לשורה הראשונה במחלקת עסקים. אולי בגלל שאני כהן... (על כך בהמשך) – לאחר הנחיתה אנו עולים על מיניבוס בדרך לעיר סלוצק.

אנחנו קבוצה קטנה של עשרה אנשים בלבד. כולם עם קשר כלשהו לבלארוס. כולם דתיים, אני החילוני היחיד. האמת, בתחילה היו לי חששות כיצד אסתדר, אבל ככל שהמסע נמשך ראיתי את היתרונות הגדולים של טיול בחברה דתית. הרצינות, הרמה האינטלקטואלית הגבוהה, הסימפטיה, ונועם ההליכות של כולם, הביאו לכך שהרגשתי אחד מהם.

המסע קשה מאוד מבחינה רגשית, אנחנו עוברים מעיר לעיר מעיירה לעיירה, מבור לבור, מגטו לגטו, יהדות שלמה שנחרבה ונטבחה. הלל הזקן אמר: "אם אני כאן הכול כאן, ואם איני כאן מי כאן?" (סוכה נ"ג) בכול מקום שאנחנו מגיעים קמים המתים לתחייה ועומדים מולנו, מאות אלפי יהודים בכל הגילים במלוא עולמם הגשמי והרוחני.

אנחנו מגיעים לעיר סלוצק הנמצאת 105 ק"מ מדרום למינסק. העיר קיימת מ-1116, ויהודים קיימים בה מ-1583 כיהנו בה רבנים חשובים, ר' ברוך משקלוב והרב סולובייצ'יק. בעיר הוקמה ישיבת סלוצק כסניף של ישיבת סלבודקה.

גם המשורר יעקב כהן נולד בסלוצק, ולאחר הפוגרום בקישינב הוא כתב את "שיר הבריונים" שנהפך להמנון ארגון "השומר", ובמיוחד הפזמון: בְּדָם וָאֵשׁ יְהוּדָה נָפְלָה, בְּדָם וָאֵשׁ יְהוּדָה תָּקוּם. (שמעו את הביצוע של שמשון בר נוי)

http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=1820&artist=1136

שנים מאוחר יותר יאמץ הפשיסטן, (כפי שכינה אז את עצמו) אבא גֶיְסִינוֹבִיץ אחימאיר, את כותרת השיר ויקרא לארגונו "ברית הבריונים".

 

"יתגדל ויתקדש" או "שפוך חמתך"

מסלוצק אנחנו מגיעים לעיירה הקטנה בשם לנין. בין שתי מלחמות העולם העיירה היתה עיר גבול. חלקה בפולניה, וחלקה בברית המועצות. אנחנו מגיעים לבור בו נרצחו תושביה היהודים של העיירה. במקום הוצב שלט זיכרון: "אל נקמות ה' ארץ אל תכסי דמך גלעד של יהודי לנין והסביבה שנרצחו ונזרקו לקבר אחים זה על ידי הנאצים ועוזריהם ימ"ש ביום ב' אלול תש"ב 14.8.1942 יהי זכרם ברוך. נזכור ולא נשכח."

בכל בור בו נרצחו יהודים שבו אנחנו עוברים, מתפללים "אל מלא רחמים, וקדיש". לי קשה לומר מילים אלו, ובמקום לומר מעל בורות הרצח "יתגדל ויתקדש" אני מבקש רשות מהקהל הקדוש, מאמינים בני המאמינים, לומר תפילה הנאמנה לעניות דעתי למקום, ואני אומר:

"שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ עַל הגרמנים הנאצים ועוזריהם

הבלארוסים והפולנים אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּךָ
וְעַל מִשְׁפָּחוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ
כִּי-אָכְלוּ אֶת-יַעֲקֹב וְאֶת-נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ
שְׁפָךְ-עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִּׂיגֵם
תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי אֲדֹנַי."

אני נענה ב"אמן".

(הנה המוזיקה של המלחין יהודה שרת שנכתבה לסדר הפסח הקיבוצי:

http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=2938

נוסח זה הוא נוסח התפילה הנכון, הראוי לדעתי להיאמר בכל מקום בו נטבחו יהודים.

 

העיירה לחווא – בל נלך כצאן לטבח!

בעל זכות היוצרים לאימרה: "בל נלך כצאן לטבח!" הוא יעקב פלוטקין איש העלייה השנייה, שנרצח ע"י ערבים בהגנת סג'רה. באסיפה ציבורית בדרום רוסיה, הוא עלה על הבימה ונדר: "לא נובל כצאן לטבח, ולא נעמוד מרחוק בבוא המשחית על אחינו."

בגטו וילנה ב-1941, יהודים נלקחו לפונאר, עדיין התמונה היתה לא ברורה. אבא קובנר, צעיר בן 23, פרח משוררים, חבר "השומר הצעיר", היחידי שתפס את המצב: "השמדתם של אלפים זו שיטה, לא סתם גירוש, בעקבות האלפים יבואו המיליונים." ב-31.12.41 במרכז "החלוץ", במפגש תנועות הנוער, אבא קובנר קרא בקול גדול: "בל נלך כצאן לטבח!"

אנחנו מגיעים לעיירה לחווא (בבלארוסית ורוסית: Лахва; בפולנית: Łachwa; ביידיש: לאַכװע). גטו לחווא, היה מראשוני הגטאות שהתמרדו נגד הנאצים בשואה.

יצחק רוחצ'ין (Rochczyn), ראש קבוצת בית"ר, אירגן מחתרת בסיועו של היודנראט בראשות המנהיג הציוני דב לופטין (Lopatyn), שהצליחה לאסוף סכינים ומוטות ברזל, אך המאמצים לצבור נשק לרוב לא צלחו.

ב-2 בספטמבר 1942 נודע להם כי חקלאים מקומיים הצטוו לחפור בורות מחוץ לעיר בהוראת הנאצים. באותו יום, 150 חיילי האיינזצגרופן ו-200 שוטרים מקומיים הקיפו את הגטו. רוחצי'ן ואנשי המחתרת רצו לתקוף את גדר הגטו בחצות על מנת לאפשר לאוכלוסייה לברוח, אך אחרים סירבו לעזוב את הקשישים והילדים. ראש היודנראט לופטין ביקש כי הפעולה תידחה לבוקר.

ב-3 בספטמבר הודיעו הגרמנים ללופטין כי הגטו עומד להתחסל והורו להכין את תושביו לגירוש. על מנת להבטיח את שיתוף הפעולה של מנהיגי הגטו, הבטיחו לו כי חברי היודנראט, רופא הגטו ו-30 עובדים, שאותם יוכל לבחור, יינצלו מהגירוש. לופטין סירב להצעה, ומסר בתגובה "או שכולנו נחיה, או שכולנו נמות."

כאשר נכנסו הגרמנים לגטו, התקיף לופטין באש את מפקדת היודנראט, וזה היה האות להתחלת המרד. מבנים נוספים הותקפו באש, וחברי המחתרת תקפו את הגרמנים שנכנסו לגטו באמצעות גרזנים, מקלות, בקבוקי תבערה ובעזרת ידיהם החשופות. קרב זה ייצג את מרד הגטאות הראשון של המלחמה.

כ-650 יהודים נהרגו בלחימה או באש הלהבות, ועוד כ-500 נלקחו אל הבורות החפורים ונורו שם. שישה חיילים גרמנים ושמונה שוטרים גרמנים ואוקראינים נהרגו. גדר הגטו נפרצה, וכ-1,000 יהודים הצליחו לברוח, מתוכם כ-600 הצליחו לתפוס מחסה בביצות פריפיאט. רוחצ'ין נורה ונהרג כשקפץ לתוך נהר. על אף שעל פי ההערכות 120 מהבורחים הצליחו להצטרף לפרטיזנים, מרבית האחרים אותרו ונהרגו. כ-90 מתושבי הגטו שרדו את המלחמה.

לופטין הצטרף ליחידת פרטיזנים קומוניסטים, ונהרג על ידי מוקש ב-21 בפברואר 1944. לחווא שוחררה על ידי הצבא האדום ביולי 1944.

ליד בור הרצח אנדרטא וכתובת המנציחה את יהודי לחווא:

 

כבוד ותהילה לזכרה של קהילת לחווא "ראשונים למרד" שברגעים האחרונים לפני הוצאתם להורג התנפלו על הרוצחים הנאצים בגרזנים וסכינים, הרגו ופצעו עשרות מהם, לזכרה של קהילה מפוארת שנרצחה. לזכור, ולעולם לא לשכוח.

 

 

פינסק – היכן הבלאטעס – הביצות?

חיים וֵייצמן, בספרו האוטוביוגרפי "סה ומעש", תיאר כך את פינסק: "פינסק לא היתה עיר נעימה לגור בה. שוכנת בשפלה. נגועה בקדחת. בוץ באביב ובסתיו, קרח בחורף, ואבק בקיץ." כך גם זכרו אותה כל הפינסקאים אותם הכרתי.

העיר כולה היתה מוקפת "בלאטעס" ביצות. כולם הכירו את הביטוי "פינסקער בלאטע".

הסופר שלום עליכם תירגם את דברי קוהלת: "הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל" – ליידיש עסיסית: "בלאטע שבבלאטע זאגט קהלת, (בִּיצָּה שְׂבּבִּיצָּה אמר קהלת) וואס קומט ארויס דעם מענטשן פון זיין גאנצן טאראראם..."  מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל...

והנה הפתעה – אין יותר בלאטעס – ביצות. פינסק עיר נעימה, נקייה, מטופחת, בעלת גינון שובה עין.

אנחנו מגיעים לפינסק לעת ערב, אני יוצא לסיור לאורך נהר הפריפיאט. גדת הנהר נעימה ומטופחת.

https://www.youtube.com/watch?v=Rt6yDflaqzs

אני מהרהר בגורלה המר של דודתי, אשת אחיו הגדול של אבא, משה ברל, שחלתה בשחפת, ומחמת המחלה והמצוקה הכלכלית הטביעה את עצמה בנהר. זה כמובן הציל אותה מאוחר יותר מלהירצח ע"י הגרמנים.

גם המלון שלנו, הנחשב למפואר ביותר בפינסק, נקרא על שם הנהר, "מלון פריפיאט". אבל נפילה גדולה. לא ניתן להגיע למלון ברכב. המלון ניבנה בתקופה הסובייטית שבה לא היו מכוניות, ועכשיו אין כסף לסלול כביש למלון. אנחנו גוררים איתנו את המזוודות דרך ארוכה. המלון עצמו מתחת לכל רמה, מתאים אולי לפינסק שלפני המלחמה. אני נזכר בסיפור של דודה חיה שסיפרה לי כשהתחילו בפינסק לבנות בתי שימוש בתוך הדירות במקום בחצר, זה עורר תדהמה. איך אפשר לחיות עם בית שימוש בתוך הבית?

בחדר אין תאורה מעל המיטה, אני מביא מנורת שולחן, אבל היא אינה נדלקת. נייר הטואלט דומה לנייר שהיה בקיבוצים לפני שישים שנה, הכל מרופט ומגעיל. המלון הגרוע ביותר בכל הסיור בבלארוס. ראו הוזהרתם אם תגיעו לפינסק.

בערב אנחנו מגיעים לבית הספר היהודי והמרכז הקהילתי לארוחת ערב. בית הספר ובית היתומים נקראים "בית אהרון". על הקיר טבלת נחושת בבלארוסית ואנגלית. שם התורם אהרון בילסקי, לזכר אֶחיו טוביה, אלכסנדר זוס, ועשהאל, שהצילו 1200 אנשים נשים וטף כפרטיזנים ביערות בלארוס. בסיפור האחים בילסקי ניתקל עוד מאוחר יותר.

אנחנו נפגשים לשיחה עם ראש קהילת יהודי פינסק, מר יוסיף ליברמן. הוא מדבר ברוסית ומתרגמים לנו. הוא עצמו אינו יליד פינסק, הגיע לעיר אחרי המלחמה.

 

פינסק קארלין

בבוקר אנחנו מגיעים לתפילת השחר לבית הכנסת "חסידות קארלין" שנקראת על שם שכונת קארלין בפינסק. רבי אהרן הגדול מקארלין, מייסד החסידות, היה תלמידו של רבי דב בער ממזריטש – "המגיד ממזריטש", שהיה תלמידו של הבעל שם טוב. רבי אהרן הגדול, אבי השושלת, נולד בערך בשנת 1736. הוא נהג לנדוד בדרכים דרך העיירות היהודיות, ולקרבן ליהדות. הוא נודע בעיקר בזכות הפיוט לשבת "יה אכסוף" שנכנס לזמירות שבת. את הפיוט חיבר בהוראת רבו "המגיד ממעזריטש" כשישב אצלו בשולחן שבת. כשנשאל מהיכן לקח את הזמר הנפלא ענה: "מבית אהרן", ועל שם זה קרא נכדו ר' אהרן השני מקארלין, את שם ספרו "בית אהרן".

 

 

יָהּ אֶכְסֹף נֹעַם שַׁבָּת

הַמַּתְאֶמֶּת וּמִתְאַחֶדֶת בִּסְגֻלָּתֶךָ

מְשֹׁךְ נֹעַם יִרְאָתְךָ לְעַם מְבַקְשֵׁי רְצוֹנֶךָ

קַדְּשֵׁם בִּקְדֻשַּׁת הַשַּׁבָּת הַמִּתְאַחֶדֶת בְּתוֹרָתֶךָ

פְּתַח לָהֶם נֹעַם וְרָצוֹן לִפְתּוֹחַ שַׁעֲרֵי רְצוֹנֶךָ

אוֹי יוֹי יוֹי יוֹי יוֹי...

 

כולנו פוצחים בשיר זה.

האזינו לשיר המקסים הזה בן המאתיים שנה כשיר רקע:

https://www.youtube.com/watch?v=qdP7WPbdd5w

והנה הפתעה. בין ספרי הקודש אני מוצא את הספר "הרוזן ממונטה כריסטו". זה מזכיר לי שבתור ילדים, כשלא ידענו שם של סרט, היינו אומרים: "טרזן ביער פינסק..."

לאחר תפילת הבוקר נעמד ראש קהילת יהודי פינסק, מר יוסיף ליברמן, ליד תיבת ה"צדקה" ומצביע עליה. אני שם סכום, הוא מסמן לי שלא מספיק. אני מעלה והוא מסמן לי בשנית. נופל לי האסימון, קשה להתרגל לכסף הבלארוסי. שקל אחד שווה ארבעת אלפים רובל, כך שהמיספרים אסטרונומיים, אבל הערך קטן-קטן.

אנחנו מסיירים בשרידי פינסק היהודית, הכול נקי ומטופח. כמעט ללא חנויות מלבד "אפטקה" בתי מרקחת, ושוק קטן. אנחנו עוברים ליד הגמנסיה בה למד וייצמן, הבית של הסבתא של גולדה מאיר, הבתים של משפחת קולודני, משפחת משה קול, בית החולים היהודי וכו'.

בית הכנסת הגדול העתיק מהמאה ה-16 נהרס כולו ע"י הרוסים. בילדותו אבי שר במקהלת בית הכנסת. שרו שם אפילו את "התקווה". כשעלו לברכת כוהנים, סיפר לי אבי, הדאגה של הכוהנים היתה שלא יגנבו להם את הנעליים... 

לאחר מכן אנחנו מגיעים לנקודת השיא של הביקור, מבחינתי, קיר המנזר בו נורו למוות ע"י הפולנים 35 קדושי פינסק, כשבעקבות מאורע זה עזב אבי ז"ל את פינסק והיה בין מקימי גבת, הקבוצה ע"ש קדושי פינסק.

לאחר השואה בה נרצחו 35 אלף יהודי פינסק נראה רצח של 35 יהודים קל ערך אבל בזמנו הטבח הזה עשה רושם רב בכל רחבי העולם היהודי ושאינו יהודי.

טבח קדושי פינסק

פינסק – 5 אפריל 1919 – הפולנים חזרו לעיר. מאז קבלת "כתב הזכויות היסודי" לייסוד ישוב יהודי בפינסק, שניתן ע"י נסיך פינסק – פיודור ירוסלביץ, ביום 9 באוגוסט 1506, ובו אישור להקמת בית-כנסת ובית-קברות. לא היתה אופטימיות כזו. יוזף פילסודצקי עורר תקווה. הנה הסוציאליסט הפולני שיגן על המיעוטים הלאומיים בפולניה החדשה והדמוקרטית.

לאחר המלחמה עדיין שררו בעיר רעב ומצוקה. זה עתה החלו רבים לחזור לעיר לאחר שנאלצו לצאת ממנה עקב היותה קו החזית במלחמה. העזרה שהגיעה מאמריקה הצילה משפחות רבות מחרפת הרעב.

בבוקר יום השבת, ה' ניסן, נאספו נציגי הקואופרטיב הציוני לכינוס על מנת לחלק את הכספים לצדקה. הכינוס של ועדת התמיכה נקבע ב"בית העם". בזמן כינוס האסיפה סבבו חיילים פולניים ברחובות ותפסו יהודים לעבודת כפייה. מטרתם האמיתית היתה לקבל שוחד מאת הנתפסים, כך נהגו מאז כיבוש העיר.

בין החיילים היה חייל יהודי, קוזק שמו, שהיה ידוע בעיר הולדתו כגנב, ואשר הצטרף לצבא הפולני בכוונה תחילה לגזול ולחמוס. ליד "בית העם" עצרו החיילים כמה יהודים ולאחר שקיבלו שוחד שיחררוּם. צעירים אחדים שהחיילים רצו לתופסם נסו ונמלטו מהם אל "בית העם". קוזק וחבריו החיילים רדפו אחריהם, עלו במדרגות, ונכנסו פנימה אל האולם. כאשר ראו שם אנשים רבים נצנץ רעיון במוחם להשתמש בהזדמנות שנפלה לידיהם לשם שוד וביזה. הם מיהרו אל המפקדה והודיעו כי גילו אסיפה של בולשביקים. מיד נשלחה למקום האסיפה פלוגת חיילים רוכבי אופניים ברצון לגזול את הכספים. "יש לחסל את "הבולשביקים!" ציווה המפקד הפולני.

החיילים התפרצו והחלו לתת לנאספים מכות רצח, ותפסו את סכום התמיכה, יותר מחמישים אלף רובלים. כל מתלונן הוכה באכזריות. כדי להצדיק את השוד ירה אחד החיילים וצעק: "הז'ידים יורים עלינו!" אחד החיילים ירה בקבוצת צעירים שהסתתרה והרג את אהרון גלויברמן. החיילים תפסו צעירים נוספים ברחוב והכניסו גם אותם לבניין. פלוגת החיילים הרגלים ורוכבי האופניים אסרו את הנאספים והקיפו אותם כשרשרת מהודקת וציוו עליהם ללכת. בדרך היכו אותם מכות אכזריות בקתות הרובים. חלקם נרמסו לארץ מעוצמת הכאב.

החיילים הוליכו את האסירים לבית המפקדה במטר מכות ומהלומות. במגלבים, במקלות, בכידונים ובקתות הרובים. בדרך מקרה עבר שם צעיר, פנחס קרסילשציק, עם אהובתו, תפסו אותו והכניסוהו אל בין הנאסרים. אחד החיילים נכנס וסיפר כי תפסו אסיפה של בולשביקים, מיד הוצאה פקודה להמיתם בירייה.

בדרך מקרה נמצא במפקדה מר ריקברט, זה שהביא את הכסף שנשלח מאמריקה. בשמעו את גזר הדין הצליח לצאת ולהימלט מהעיר לוורשה.

לקחו את הנאסרים לעבר כיכר השוק, כבר היה ערב. והנה הגיעה מכונית צבאית וממנה ירדו שני קצינים פולנים. על פי פקודתם סידרו את הנאסרים מול קיר המנזר. אחר הודיעו כי על הזקנים והנשים לצאת מן השורה. לחלק מהזקנים לא הירשו לצאת. ניתנה פקודה לחיילים לטעון את רוביהם. אז הבינו האומללים כי קרוב קיצם. אחדים החלו צועקים כי נקיים הם מעוון וביקשו רחמים, אולם החיילים הפולנים השתיקו אותם במכות שוט על פניהם. נערה אחת – פרומה איזנברג, חברתו של צבי ליבמן, התפרצה כמטורפת ממקומה ורצה במרוצה פראית אל אהובה, נפלה על צווארו, חיבקה אותו בזרועותיה, וקראה בקול קורע שמיים: "אמות איתך!"  – בשום אופן לא רצתה לעזוב אותו. שני חיילים אחזו בה, קרעו אותה מזרועות אהובה ובמכות סילקו אותה. היא נפלה על הארץ והתעלפה. החייל שעמד לידה אמר: "אלמלא חסתי על כדור הייתי הורג את הז'ידובקה הזאת ככלבה."

החיילים הודיעו לעומדים מול הקיר כי ייכונו למות. קמו צעקות נוראות, בכי ויללה. הפולנים שעמדו וחזו בנעשה הביטו אל המחזה המחריד בלעג מר.

אז נשמע קולו של המורה מושקובסקי: "אחים, נמות מות קדושים, אימרו אחריי את הוידוי." הוא התחיל: "אשמנו בגדנו גזלנו." ואחריו קראו כולם את הווידוי מילה  במילה. הצעקות היללות והצווחות יחד עם קריאת הווידוי נשמעו גם ברחובות הסמוכים.

"ירו! אש!" נשמעה הפקודה ועשרות רובים ירו בבת אחת. כעמיר מאחורי הקציר נפלו בחירי בני פינסק ודמיהם התערבו. בין המומתים היו אחים. משה ליב פרידמן ואחיו חיים, ודניאל קוטוק, ואחיו משה, שהיו יתומים מאב ואב. הגדול דניאל היה בן 16 והקטן משה בן 14. בין הנאסרים היה איש זקן אברהם הירש עלשטיין בן 60 ובנו לייב, האב הוצא מהשורה והבן נשאר ונורה לעיני אביו.

השתלטה דממת בית קברות מסביב. רק אנחות בודדות של הגוססים הפריעו לפעמים את הדומייה. בפקודת הקצין הפולני ירו החיילים בשנית בחללים ובגוססים. כל הלילה נשמעו אנחות הגוססים. עם עלות השחר באו פולנים מאנשי העיר וחלצו את נעלי ההרוגים מהגופות וחילקו אותם ביניהם, גם החיילים השומרים השתתפו במעשה הזה.

לפני עלות השחר העירו את העגלונים והקברנים והביאום אל המשטרה. משם נסעו בעגלות בליווי שוטר פולני אל כיכר השוק – מקום ההריגה. נורא היה המחזה. ערימה גדולה של גופות בני אדם. רבים מהם יחפים, נערמה ליד קיר המנזר. בגדיהם ספוגי דם ועל פניהם זוועת חרדת המוות אשר בא אליהם פתאום, וקפאה על הפנים המעוותים. המדרכה מלאה בדם. בית מטבחיים. השוטר פקד עליהם  להעמיס את החללים על העגלות. כאשר ניגשו לעבודה הבחינו כי בין הגופות היו מוטלים הנער אברהם בנקובסקי שנפצע רק ברגלו, נחום יצחק פידלמן שנפצע קשה בבטנו, וזיסקינד פלצני שהיה לגמרי שלם בגופו.

הם החלו להתחנן לפניהם כי יצילו אותם. בנקובסקי, שהיה בן יחיד אמר להם: "אבא ייתן לכם אלף רובלים." החייל עמד מרחוק ולא ראה ולא שמע כלום.

העגלונים החליטו לשים את החיים מעל גופות המתים, אולי יצליחו להורידם בדרך מן העגלות ולהסתירם. על העגלה הראשונה שמו שמונה מתים, ומלמעלה הניחו את פלדמן. ניגשו להעמיס את העגלה השנייה, ופתאום בא קצין פולני עם כלבו וצעק: "מי הירשה לכם לקחת מכאן את המתים?" הוא ציווה להוריד את החללים מעל העגלה ולשוב למשטרה להביא אישור. פקודתו התמלאה והנה קם פלצני מבין המומתים וביקש רחמים על חייו "רחם עלי אדוני, אני חף מפשע."

"המיתוהו!" קרא הקצין, והוא ירה אליו פעמיים, אבל החטיא. פלצני ברח וחייל רדף אחריו. בקצה ככר השוק תפס אותו חייל אחר והחייל שרדף אחריו ירה בו והמיתו. פלצני נפל מתבוסס בדמו על המדרכה. שני נערים יהודים בני שלוש עשרה, נזדמנו למקום והקצין ציווה אותם לסחוב את ההרוג לערימת החללים. הם אחזוהו וסחבו את גופתו אל ערימת שאר החללים. רצועת דם ארוכה נמשכה מפינת הרחוב עד העגלה.

הקצין קרא: "הז'ידים עודם חיים!" הוא ניגש אל החללים והסתכל בפניהם. כאשר מצא את בנקובסקי ירה בו באקדחו והמיתו. נשאר רק פילדמן שלא הרגיש בו. הקצין הפולני שמח מאד על המעשה הרב שעשה. הוא ציווה על כלבו לעבור הנה והנה לאורך שלולית הדם אשר בחריץ ליד המדרכה.

אז הביאו מהמשטרה תעודה המאשרת את הקבורה, והקצין הִרשה לקחת את גופות היהודים. העמיסו את הגופות על שש עגלות ונסעו. את פילדמן הפצוע שמו למעלה על המתים.

הביאו את החללים אל בית העלמין הישן אשר בתוך העיר, שזה כשמונים שנה פסקו לקבור בו מתים. היה כבר שבע בבוקר הרחובות היו ריקים מאדם. אחרי ליל הזוועות היהודים פחדו לצאת מביתם. ניגשו לחפור את הקבר. את המתים פרקו מעל העגלות ואת פידלמן הניחו מן הצד.

האומלל הרים פעם בפעם את ראשו, והסתכל בעבודתם של חופרי הקבר. לעיניו חפרו אותו ולעיניו הורידו אל תוכו את המתים. סידרו אותם זה על זה, וכאשר התמלא כל שטח הקבר, שמו את הנשארים שיכבה שנייה על הגופות התחתונות.

פידלמן נאנח בלאט ואת עיניו עצם מדי פעם מעצמת הכאב. לאחרונה הרים קצת את ראשו וביקש חרש "מעט מים." שמע זאת השוטר שהשגיח על הקברנים ניגש אל האומלל וכשראה כי עודנו חי, ירה בו שתי יריות והשליך גופתו לערימה.

הקברנים אספו שברי לוחות וענפים יבשים וכיסו את הגופות ועליהם שפכו אדמה. בארבע פינות הקבר תקעו מקלות לסימון, ואחוזי חרדה עזבו את בית העלמין.

ב-10 באפריל התכנס הסיים הפולני לדון בטבח. מיניסטר המלחמה, הגנרל לשניובסקי, מסר הודעה: "זה היה מרד בולשביקי, אסיפה חשאית של האורגניזציה הבולשביקית, נאספו מאה קומוניסטים וכשבאו לפזר את האסיפה ירו על החיילים באקדחים, לכן נתפסו והומתו 33 איש מבין 80."

"בראוו! צריך היה להרוג את כולם!" צעקו הצירים בסיים.

 

קדושי פינסק, שנרצחו ע"י הפולנים ב-ה' ניסן תרע"ט 5.4.1919: ברגמן ישראל בן 23, בנקובסקי אברהם בן 17, גליברמן משה בן 27, גלויברמן אהרון 19, גוטליב צבי בן 23, גוטליב ישעיהו בן 22, הוצמן אברהם בן 26, הקלמן יוסף בן 20, היטלמן פנחס בן 29, זילברמן משה בן 21, יודביץ משה בן 21, ליבמן צבי בן 23, ליברמן מנחם בן 35, מושקובסקי דוד בן 58, מדניק משה בן 30, נטנזון משה בן 37, עלשטין ליב בן 22, פלדמן פישל בן 28, פרידמן משה ליב בן 47, פרידמן חיים בן 29, פלצני זיסקינד בן 17, פרידמן אשר זאב בן 20, פישמן יוסף בן 35, פוריצקי שמחה בן  28,  פידלמן נחום יצחק בן 23, קוזניץ גרשון דוד בן 23, קרסילשציק פנחס בן 25, קלינמן שלמה בן 18, קוטוק דניאל בן 16, קוטוק משה בן 14, ריקלין צדוק בן 28, רולניק דוד בן 20, שולמן שמחה בן 48, שטינברג יצחק בן 23, שיפמנוביץ זליג בן 52.

המשורר יצחק קצנלסון הזדעזע מאד מטבח היהודים בפינסק וכתב מיד שיר:

 

פינסק

חָלַמְתִּי:

אֲנִי מוּבָל

בִּרְחוֹבוֹת עִיר

וּמֻעֲמָד אֶל קִיר

שֶׁל מִנְזָר...

 

זה היה נוסח מוקדם לשיר על חלום נורא מזה שכתב מאוחר יותר...

 

בעקבות הטבח הנורא, אחד הניצולים, הרשל פינסקי, אירגן קבוצת חלוצים מפינסק שעלו לארץ והקימו את קיבוץ גבת "הקבוצה ע"ש קדושי פינסק,"

בעבר היה שלט זיכרון גדול שציין את הטבח. השלט נהרס במלחמת העולם השנייה, ולאחריה השלט שוקם, אך נעלם בשנית.

הנה שלט ההנצחה המקורי של קדושי פינסק עם דודתי אסתר כהן:

 שלט זיכרון הוקם גם בקיבוץ גבת:

היה צריך לקרות טבח קטן כדי להראות ליהודים שיש להימלט מן המקום ולהינצל מהטבח הגדול.

תודה לאבי שהבין זאת, והעלה אחריו את הוריו ואחותו. בפינסק נשארו אח אחד עם שלושה ילדים, שנרצחו ע"י הגרמנים ועוזריהם.

 

מוטלה – הבבושקה עם המפתח

אנחנו מגיעים לעיירה "מוטלה" ביידיש, או מוטאל ברוסית. עיירה שבזמנו היתה מנותקת מהיבשה ע"י הביצות, ועתה עם חיסולן מחוברת לכביש עם פינסק.

האטרקציה של העיירה – הבית (צריף למעשה) של משפחת וֵייצמן. הערה: הפינסקאים דיברו ביידיש ליטאית עסיסית במבטא פינסקאי: "טוב" למשל ביטאו – "גוט" (ולא גיט), תן מבט - גיב א קוק (ולא קיק). איינשטֵיין ולא איינשטָיין. חיים וֵייצמן ולא וָייצמן, וכו'.

בעברית שלמדו ב"חיידר", הבדילו תמיד בין סֶגוֹל לצֵירֶה. למשל, ביטאו "אסֵיפה", ושמרו על קָמָץ נוסח אשכנז: "הולכתי", "יושבתי", וחוֹלָם נוסח אשכנז: "גוֹילם", וכד'. בניגוד לשאר הפולנים, ולרומנים, הם דיברו ברי"ש חיכית ולא ברי"ש לשונית מתגלגלת. הם גם לא דיברו עם למ"ד רכה. רק לעיתים רחוקות ביטאו נו"ן רכה. אבל בכל זאת היה במבטאם משהו ייחודי: האותיות ת' וט' בוטאו אצלם בצורת צ'. למשל: הפינסקאים היו הולכים תמיד ל"ציאטרון" (תיאטרון), או היו מדברים ב"צלפון" (טלפון). הגדילה לעשות המורה ברכקה רבינוב, אשתו של המשורר יהושע רבינוב, שבשיעורי הכימיה היתה אומרת לתלמידים שבגלל דלקת פרקים בה לקתה, היא נוהגת לעשות כל בוקר "אמבציה של מים רוצחים" (אמבטיה של מים רותחים). מובן שהתלמידים היו מדברים כל היום על המים הרוצחים...

המפתח של בית משפחת וֵייצמן נמצא אצל בבושקה, ישישה מופלגת הגרה בבית סמוך. הבבושקה עם גב שחוח המגיע לרצפה, נותנת לנו מפתח גדול עם מנגנון משונה לפתוח את הדלת. כל ניסיונותינו עולים בתוהו, הדלת מסרבת להיפתח. קוראים לעזרה את הבבושקה. הבבושקה מדדה בקושי לעבר הדלת מכניסה את המפתח, ו... הופ – הדלת נפתחת.

במרכז הצריף בנוייה אח מתוחכמת מחרסינה, המחוברת לכל חדרי הבית, כולל למטבח. בבית מוצגות תמונות של כל בני משפחת וֵיצמן הגדולה.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה ברחה רחל עם בניה למוסקבה וב-1921 דאג חיים להעבירם לחיפה, ובנה לה בית בהדר כרמל. 15 ילדים היו לרחל וייצמן. שנים עשר נשארו בחיים, שבע בנות וחמישה בנים. מתוכם תשעה עלו לארץ ישראל.

במוטלה אנחנו מבקרים במוזיאון קטן המראה את חיי התושבים בעבר. כלי עבודה, אמנות וכיו"ב.

 

למה רוסיה הלבנה?

אני שואל את אילנה המדריכה מאין השם רוסיה הלבנה? הרי השם ניתן לארץ שנים רבות לפני הקומוניזם.

"לפי אחת הסברות," היא משיבה, "בניגוד לשטח רוסיה, רוסיה הלבנה נקייה ממונגולים."

אולי. אבל טטרים דווקא מצאנו.

 

יהודים מלוכלכים או מלכלכים

ב-2007 עורר הרודן של בלארוס, לוקשנקו, מהומה כשאמר כי העיר בוברויסק, היתה "עיר יהודית, ולכן מלוכלכת. היהודים אינם דואגים למקום שהם גרים בו, והם הפכו אותה לדיר חזירים, וכך זה גם בישראל." על דבריו אלו הותקף כאנטישמי.

צר לי לומר, הוא צודק. כל בלארוס מצוחצחת ונקייה אין בנמצא בדל סיגריה על הרצפה. בכפרים ובעיירות הנידחות כל הבתים צבועים כמו גלויה, אין גרפיטי. בכל מקום גינון נהדר הכל רוגע ושקט.

קשה לחזור לתל אביב על הלכלוך והכיעור בה, עת כל בית משופץ וצבוע מקבל למחרת קשקוש גרפיטי. הכל מרופט מלוכלך ואלים. מה לעשות זו האמת, יהודים הם עם מלוכלך. מעירים לי שדבריי אנטישמיים, אז נסכים לכל הפחות שיהודים הם עם מלכלך.

מספר לי פאן קנטורוביץ, שכני בן ה-97, שלידו בפולניה היו שני סנדלרים אחד גוי והשני יהודי. אצל הגוי היה מאורגן ומסודר, כל דבר במקומו, ואצל היהודי באלאגאן, חוסר סדר, ולכלוך. מסתבר שיש לנו עוד הרבה מה ללמוד מהפולנים, הבלארוסים והרומנים.

 

ברכת "אשר יצר"

יתרון הספרדים ועדות המזרח (המערביים-מוגרבים)

למרות שכולנו במסע לרוסיה הלבנה א.ט. (אשכנזים טהורים) מה שקרוי "אוֹסט יוּדֶה", "יהודי המזרח", בכל טיול אני נוהג לכבד יותר את נוסח ספרד ועדות המזרח (המערביים-מוגרבים) לברכת "אשר יצר". כידוע אחינו הספרדים ועדות המזרח אינם מסוגלים להתאפק, ולכן הוסיפו לתפילת "אשר יצר" נוסח אשכנז את המילים: "אפילו שעה אחת". אשכנזים מסוגלים להתאפק שעה אחת, והם לא. הם כמובן צודקים. לא טוב להתאפק. בכל מקום, בכל שעה יש לברך את הברכה, קרי יש למצא שירותים, ואם אין, יש ברוך השם יערות...

ברסט ליטובסק או בריסק דליטא

בְּרֶסְט (בעבר נקראה בְּרֶסְט לִיטוֹבְסְק; בלארוסית: Брэст, רוסית: Брест; יידיש: בְּרִיסְק; פולנית: Brześć ובעבר Brześć Litewski; ליטאית: Brestas) – היא העיר השישית‏ בגודלה בבלארוס – 330,934 תושבים.

עיר גדולה ויפה, מלאת חיות. מדרחוב יפה. בתי היהודים והמוסדות התרבותיים היהודיים נשמרו.

בריסק עירו של רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק ה"בית הלוי", בנו הרב חיים סולובייצ'יק ואחריו רבה האחרון של העיר, בנו הרב יצחק זאב סולובייצ'יק. עם עלייתו של הרב יצחק זאב ארצה בתחילת מלחמת העולם השנייה, נוצר הבסיס לישיבת בריסק בירושלים שפועלת כיום בראשות בנו ונכדיו.

בהתאם לשיטת בריסק, המתנגדת לציונות, הישיבה בירושלים אינה ממומנת על ידי מוסדות המדינה אלא מתרומות. בבנייני הישיבה אין פנימייה, והבחורים מקבלים סכום סמלי לצרכים בסיסיים.

אנחנו נכנסים לבית הקולנוע שבעיר ומתגנבים לקומת הקרקע שלו, שם היה בית מדרשם של גאוני בריסק.

אנחנו עוברים על פסל לא כל כך נאמן למקור של מנחם בגין ולידו כתוב: מנחם בגין 1913 1992 יליד העיר ברסט חתן פרס נובל לשלום 1978, ראש ממשלת מדינת ישראל 1977-1983.

אין אנדרטא ליהודים אחרים מהעיר, כמו יעקב חזן, מנהיג השוה"צ ומפ"ם, סמואיל שיינרמן, אביו של אריק שרון, ואחרים.

אנחנו מגיעים למבצר ברסט ליטובסק (החל מספטמבר 1939 – מבצר ברסט) מערכת מצודות שנבנתה בשנות ה-30 של המאה ה-19 על ידי האימפריה הרוסית.

המבצר היה זירת קרבות קשים בין הצבא האדום לבין הוורמאכט בימים הראשונים של הפלישה הנאצית לברית המועצות. כיום משמשים שרידי המבצר כאתר הנצחה למגיני המבצר ביוני-יולי 1941.

אנדרטא מרשימה ביותר נמצאת במקום. דמות ענקית מבטון כמו שהרוסים יודעים לעשות. חייל עם פנים המביעות מאמץ, עצב, וסבל.

ב-22 ביוני 1941 שהו במבצר כ-7-8 אלף חיילים סובייטים. הגרמנים ריכזו נגדם כוח בהיקף של כ-17 אלף חיילים. למרות גבורת מגני המבצר, ההגנה המאורגנת למעשה הסתיימה לקראת 30 ביוני.

בשנת 1965 למקום ניתן תואר "מבצר-גיבור ברית המועצות" האתר היחיד שאינו עיר שזוכה במדליה מסוג זה.

המקום ידוע גם בשל חתימת חוזה ברסט-ליטובסק, חוזה שלום שנחתם ב-3 במרץ 1918 בין רוסיה למעצמות המרכז במבצר ברסט ליטובסק. חוזה זה הביא לעצמאות לטביה, ליטא, פולין, אוקראינה, אסטוניה ופינלנד. המשא ומתן לשלום החל ב-22 בדצמבר 1917, לאחר חתימת הסכם שביתת נשק בין רוסיה למעצמות המרכז בברסט ליטובסק. מנהלי המשא ומתן מן הצד הגרמני היו ריכרד פון קילמן, שר החוץ הגרמני, ומקס הופמן, מפקד החזית המזרחית של גרמניה בזמן מלחמת העולם הראשונה. בראש המשלחת הרוסית עמד אדולף יופה.

הרוסים מינו את ליאון טרוצקי, לראש המשלחת למשא ומתן מול מעצמות המרכז. ב-10 בפברואר 1918 הכריזה רוסיה על סיום המשא ומתן מצִדה, ובאופן חד-צדדי גם על סיום מעשי האיבה בין שני הצדדים. עמדת טרוצקי סוכמה במשפט: "לא מלחמה – לא שלום."

ב-22 ביוני 1941‏ נכבשה העיר על ידי הגרמנים, אחרי שהיתה היישוב הסובייטי הראשון שהותקף על ידי הגרמנים. יהודי העיירה הועברו לגטו ומשם ב-15 באוקטובר 1942 נשלחו להריגה במרחק 120 קילומטר במקום שנקרא ברוניא גורא. אנחנו מבקרים במקום.

 

רבי משה מקוברין

רוסיה הלבנה היא מעוז ה"מתנגדים". אבל יש בה גם מעט חסידויות. אנחנו מגיעים לעיר קוברין. עיר יפה ומשופצת. שוקקת חיים יותר מפינסק. אנחנו מגיעים לבית הכנסת והמדרש של רבי משה מקוברין. הבית מגודר אבל הרוס ומוזנח. אין כסף לשפץ. (או בשפת המקור לעשות רֶמוֹנְט) על אחד מכותלי בית הכנסת מצויר צלב קרס. לא ראינו כמוהו בשום אתר אחר.

האדמו"ר רבי משה מקוברין נודע בענוותו. על אוהל קברו נכתב שמי שיפריז בשבחו "אקום ואטור בו בזה ובבא, אבל מותר לכל אחד להגיד עליי שהייתי אוהב ישראל."

אבל למרבה הצער בבית הקברות נעלמו כל המצבות, וחברת "אתרא קדישא" מנסה לאתר את הקבר של הרעבע.

היות ואני צאצא של הרבי מקוברין, סבי, אבי-אמי, הרב משה לוין, יליד קוברין, היה נינו ונקרא על שמו. אני קורא בפני הקבוצה שתיים מאימרותיו:

רַבִּי מֹשֶה מֵקּוּבְּרִין, נִשְׁאַל מַדּוּעַ אֵינוֹ כּוֹתֵב סְפָרִים. "אִלּוּ הָיָה בְּיָדִי," הֵשִׁיב, "הָיִיתִי גּוֹנֵז אֶת כָּל סִפְרֵי הַצַּדִּיקִים, כִּי מֵאַחַר שֶׁיּוֹדֵעַ אָדָם הַרְבֵּה חֲסִידוּת, הֲרֵי בְּנָקֵל נַעֲשֵׂית חָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו."

לְאַחַר פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַבִּי מֹשֶה, שָׁאַל רַבִּי מֶנְדְל מִקּוֹצְק אֶת אֶחָד מֵחֲסִידָיו: "אֵיזֶה דָּבָר הָיָה הָעִקָּר אֵצֶל רַבְּךָ?" הַתַּלְמִיד הִרְהֵר וְהֵשִׁיב: "מָה שֶׁנִּתְעַסֵּק בּוֹ אוֹתָהּ שָׁעָה, הָיָה אֶצְלוֹ הָעִקָּר."

   בקיוסק בקוברין אני הולך לקנות מים. אף אחד אינו דובר אנגלית. אני כבר יודע שמים זה "וודה" (ולא וודקה). אני מבקש וודה נייט גז. (בלי גז) אני מקבל שני בקבוקים. אני טועם אותם, איום. מים עם טעם של תות. מסתבר שצריך להוסיף את המילה וודה ניצ'בו, בלי כלום.

 

השילוש הקדוש

במרכז כל עיירה כיכר ובה השילוש הקדוש – כנסיה פרובוסלבית רוסית, כנסיה קתולית פולנית, ובית כנסת. כיום בית הכנסת הרוס או שומם.

פעם, בימים שלפני החורבן, סיפרה לי אימי, היו נוהגים היהודים שנאלצו לעבור ליד הכנסיה להכניס את היד לכיס, לעשות א פייג (בתוך הכיס שלא יראו), ולומר: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא!"

 

רוז'נוי - נו טוף!

במרכז העיירה הקטנה רוז'נוי כיכר קטנה ובה השילוש הקדוש. בית הכנסת המתפורר מגודר ועליו תווית "רכוש המדינה". ליד עומדים פסלים מעץ יפיפיים המתארים דמויות מהעיירה.

בפאתי העיירה השרידים של הארמון המפואר של "הפריץ". קבוצת צעירים יושבת לרגלי הארמון ומעיפה טיסנים חשמליים לאוויר.

העיירה היא מקום הולדתו של יצחק יזרניצקי שמיר. מאוחר יותר עזב ללמוד בבית הספר "תרבות" בביאליסטוק שם קיבל את הכינוי: "ביאליסטוקר ליליפוט". הוריו נספו בשואה ע"י שכניהם, וידועה אמרתו: "הפולנים יונקים האנטישמיות יחד עם חלב אימותיהם."

ברוז'אני (רוז'ינוי) נולדו גם "חובבי ציון", הרב מרדכי גימפל יפה ויחיאל מיכל פינס מחבר 'חושו אחים חושו':

http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=354

נו טוף, אנחנו חשים הלאה.

סלונים

אנחנו מסיירים בסלונים היהודית. בית הכנסת הגדול מגודר, אנחנו נכנסים מכניסה צדדית ומצליחים לראותו מבפנים.

לאחר פטירת רבי משה מקוברין בשנת תרי"ח (1858), פנו רוב החסידים, שנמנו באלפים,‏ לתלמידו הרב אברהם וינברג (הראשון) (1804-1883) מסלונים ומינוהו לאדמו"ר. הוא מכונה על שם ספרו העיקרי, "יסוד העבודה". נפטר בי"א בחשוון תרמ"ד (1883).

אנחנו מבקרים בציון הקבר של אדמו"רי סלונים במרכז בית הקברות הריק השומם. יש לציין לטובה שעל הקברים אין גרפיטי או סימנים אנטישמיים.

מבקרים באתרים היהודיים, ביניהם בבית מכבי האש שהיה שייך גם הוא ליהודים עד שנושלו ממנו.

בדרך אנחנו פוגשים פרטיזן לשעבר בן למעלה מתשעים בשם שפר, שמוביל אחריו קבוצה גדולה. עשרה מבני משפחתו, בנים ונכדים, ועוד עשרים חברי ארגון יוצאי סלונים. ברגל קלילה מוביל הפרטיזן את קבוצתו זו. מאוחר יותר נפגוש את הקבוצה גם במינסק בשדה התעופה.

 

גרודנה

גרודנה עיר גדולה, רחובות רחבים נאים, וכמובן נקיים. אי אפשר שלא להיזכר בסוחרת העשירה מגרודנה, מירלה אפרת, ובמשפטה המפורסם: "אימא אחת יכולה לפרנס עשרה ילדים, עשרה ילדים לא יכולים לפרנס אמא אחת," מהמחזה של יעקב גורדין.

בגרודנה אנחנו עושים את השבת.

על כהן ומשיח

ויְּדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר: דַּבֵּר אֵל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר: כֹּה תְּבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֱמֹר לָהֶם: יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמֶרְךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֵּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיַשֵּׂם לְךָ שָׁלוֹם. וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם. (במדבר, ו', כ"ב-כ"ז)

 

לפני כמה שנים נסעתי למרוקו בחברת "טורקיש" דרך איסטנבול. בשדה התעופה, לפני המעבר לטיסה לקזבלנקה, שוטר הגבולות הטורקי בדק את הדרכון שלי וביקש ממני ללכת אחריו. "אוי ויי זמיר," חשבתי לעצמי. בראש כבר התחילו לי סרטים בנוסח "אקספרס של חצות".

"אני רואה בדרכון ששמך כהן?" מתחקר אותי השוטר.

"אכן" אני עונה.

"רציתי לשאול אותך משהו, סבתא שלי היתה ממשפחת כהן."

"אז אולי אנחנו קרובים," אני עונה.

"תגיד לי, שמעתי שהכֹהנים הם סוג של VIP, האם זה נכון?"

"ודאי," עניתי, "הכוהנים הם צאצאים של אהרון הכהן אחיו של הנביא מוסה, זהו תואר האצולה של העם היהודי."

"אהה," הוא ענה, ואיפשר לי לעבור.

הסוציולוגים מבדילים בין סטטוס שיוכי לסטטוס הישגי. אני הכהן היחיד בקבוצה, וזוכה לכבוד עקב כך.

בקריאת התורה מבקשים ממני ככהן לברך ואני בשמחה מברך כל אדם הרוצה ברכה.

לברך זה קל ויפה, אבל מה הייתי עושה לו היו מבקשים ממני לשחוט חיות, לזרוק את דם הקרבנות על המזבח, ולהעלות את בשר הקרבנות למזבח, וכיו"ב, מבחינה זו התמזל מזלי שאין בית מקדש. ובכל מקרה אם יוקם אני מקווה שלא ישיבו בו את הקרבת קורבנות החי. כפי שפוסק הרמב"ם בספרו מורה נבוכים. לפי הרמב"ם אין בקורבנות מטרה בפני עצמה, ותכליתם רק לתת אפשרות להקרבת קורבנות לאלו הרגילים בכך כדי למנוע עבודה זרה.

ואולי בכלל יתקבל חזונו של הרצל שחזה את הקמת בית המקדש בירושלים כהיכל בו תושמע מוזיקה. אמנות ומוסיקה עדיפות על דם.

כדאי לזכור שבעצם האמנות והמוסיקה הן שמשכו בימים עברו (מעבר לחובת קיום המצווה) את בני ישראל למקדש. המוסיקה של הלוויים והמצגת המרתקת שהראו להם הכוהנים. כמתואר: "בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן : ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה". (בבלי מסכת יומא דף נד עמוד א).  (המכניס ראש העטרה בלבד הוא הנקרא מערה מלשון את מקורה הערה, והמכניס כל האבר הוא הנקרא גומר, רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק א, הלכה י).

התמונה שהראו הכוהנים במקדש, תמונת יחסי מין בין כרובים, ריתקה את כולם בימים עברו בהם לא היו סרטים או אינטרנט. הכרובים לא היו זכר ונקבה, ואולי היו בכלל סמל לאהבה חד מינית.

ביום אחר בו קראו בתורה ביקשו ממני בעדינות לצאת לכמה רגעים מבית הכנסת. לא הבנתי את פשר המנהג, אבל הוסבר לי לאחר מכן שהנוכחים רצו לכבד בעליה לתורה אדם מישראל, ולצורך זה אסור שיהיה כהן במקום, שכן אם יש במקום כהן, יזמנו רק אותו.

יש בכך לקח. מסתבר שכדי לתת כבוד לאנשים, לעתים צריך להיות נוכח, ולעתים דווקא להיעלם.

בבית חב"ד בגרודנה, השלוח של הרעבע אינו מכחיש את מה שאמר לי בזמנו הרב גולדשטיין שלוח חב"ד בפושקר – שבחב"ד אין למעשה שתי קבוצות, כולם מאמינים במשיחיותו של הרבי.

 

חב"ד – הדומה והשונה בין ישו לרעבע מנחם מנדל

דומה שפרשת משיחיותו של הרבי מליובביטש הינה מהדורה חדשה של פרשת משיחיותו של ישו.

הדומה: ישו ומנחם מנדל אינם מבית דוד, שניהם נתפסים ע"י מאמיניהם כמשיחים לאחר מותם, ושניהם נתפסים ע"י מאמיניהם כחלק מהאלוהות.

השונה: מאמיני מנחם מנדל עדיין מקיימים מצוות. קבוצת המאמינים בישו בראשות אחיו יעקב, בקהילה הירושלמית, המשיכו לקיים מצוות, עד שהגיע שאול התרסי – פאולוס, וביטל את המצוות, ובכך ייסד את הנצרות. השאלה, כמה זמן יישארו מאמיני המשיח מנחם מנדל ביהדות.

בכל מקרה, למרות הפירות הבאושים של חלק מאנשי חב"ד כמו הרב יצחק פייביש גינצבורג מיצהר בעל "ברוך הגבר" ו"תורת המלך", עדיפה חב"ד על כת משיחית אחרת שנהפכת פופולארית בישראל - Jehovah's Witnesses

באחד האמשים, כמו שקישון היה אומר, שמעתי דפיקה בדלת. פתחתי. מעבר לדלת עמדו שני צעירים: "אנחנו רוצים להראות לך את האור!" הם אמרו.

"סליחה?" – ברגע הראשון לא הבנתי   מה הם רוצים, "אנחנו רוצים להראות לך את הגשמת דברי הנביאים בתנ"ך." בידם היה ספר תנ"ך.

נפל לי האסימון, אתם Jehovah's Witnesses?"

"נכון, איך ניחשת?"

"תראו," אמרתי להם לפני שפתחו את הפה. "אתם חיים בטעות. לפי הנביאים המשיח צריך להיות מבית דוד. תפתחו בבקשה את מתי א' הדף הראשון בברית החדשה (הם באו רק עם תנ"ך) ותראו שלפי הכתוב יוסף הנגר היה אמנם מבית דוד, אבל הוא הרי לא אביו של ישו, לכן ישו אינו מבית דוד, ולא יכול להיות שהוא המשיח..."

"אופס," הם אמרו לי, "נכון, לא חשבנו על זה. נלך למורה-מדריך שלנו, נשאל אותו, ונביא לך תשובה."

כשסגרתי את הדלת ראיתי שהם הולכים ודופקים בדלת אצל השכן.

מה דעתכם הם חזרו?

חזרו. לאחר שבוע הם דופקים אצלי שנית בדלת (האחד ממוצא מרוקאי שכבר אביו השתמד בשנות השישים, והשני עולה מרוסיה)  –"יש לנו תשובה מהמורה-מדריך," הם אמרו. "נכון אתה צודק שיוסף הנגר היה מבית דוד, והוא לא אביו של ישו, אבל בכל זאת ישו הוא מבית דוד כי אימו מרים היתה מבית דוד, ולכן גם הוא מבית דוד, ולכן הוא המשיח."

"תסלחו לי מאוד," אמרתי, "תפתחו את הברית החדשה בלוקס פרק א' שם מסופר שמרים היתה ממשפחת כוהנים ולכן היא חייבת להיות משבט לוי, ולא משבט יהודה, ומבית דוד, ולכן ישו לא יכול להיות המשיח..."

"אופס," הם אמרו לי, "לא חשבנו על זה, נשאל את המורה-מדריך ונביא לך תשובה."

מה דעתכם הם חזרו? עד היום אני מחכה...

לפני שלושה שבועות ראיתי מצעד של עשרות אנשי הכת המשיחית הזו ברחוב בוגרשוב בתל אביב.

בין משיחיות למשיחיות, עדיפה כבר חב"ד ששומרת עדיין על היהדות.

 

פנסאי להאיר את חשכת הגלות

מנדעלי (כך כתוב על הכיפה) הבן החמוד של שלוח חב"ד בגרודנה, מספר לנו שהוא חולם להיות חייל בצבא הגנה לישראל, בינתיים הוא פנסאי.

"פנסאי?" אני שואל אותו, מה זה?

"אם יש חושך," מסביר לי הילד, "צריך פנס כדי להאיר ולראות את הדרך, ואני, 'פנסאי' שתפקידו להאיר את חשכת הגולה..." 

 

תפילה לשלום המדינה

בחב"ד אין נוהגים להתפלל לשלום המדינה. אבל משתתפי המסע הם מה שנקרא "מזרוחניקים" והם מתערבים בנוסח חב"ד ומתחילים לאומרה, וכל הנוכחים משתתפים:

"אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, צוּר יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ, בָּרֵךְ אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ."

חידוש, בחב"ד בגרודנה שרים חלק מהתפילות בלחנים של שירים רוסיים.

 

ראדין – מי האיש החפץ חיים

הרב ישראל מאיר הכהן מראדין לא עסק בקבלה ולא בהבלי העולם. יומם ולילה היה עוסק במוסר ובתורה. כדי להקל על קיום המצוות הוא כתב את "משנה ברורה".  הוא מעולם לא עשה את התורה קרדום לחפור בה ולא התפרנס ממנה. את פרנסתו לקח מחנות מכולת קטנה. היה מקפיד מאד במשקל שלא יעבור חלילה על המצוות.

עוד מצעירותו הוא הצטרף לישיבה בראדין. יומם וליל ישב ולמד. בגיל 10 כבר ידע 200 דפי גמרא על פה. תלמידי הישיבה כונו בשם "פרושים" על פי שפרשו מחיי העולם והתמסרו ללימוד התורה יומם ולילה. התלמידים היו לומדים מסכתא או סוגייה ואת הדבר הקשה הביאו לפני ראש הישיבה עצמו, כך נלמדו שיעורי מוסר פעמיים ביום.

אופיינית ללימוד בישיבת ראדין היה ללמוד לשמור ולעשות, שקדנות עצומה, אהבת תורה ללא גבול, עמקות, יראת שמיים תמימה וטבעית. היו תקופות בהם אכל "ימים" אצל בעלי הבתים, ופעמים אספו את האוכל מבעלי הבתים והביאום לחדר האוכל שבישיבה. בישיבה היתה קיימת "קופת תומכי תורה", ומקופה זו נהנו תלמיד חולה שהיה זקוק לאוכל משובח או תלמיד שנזקק לחליפה. כמו כן היתה קופת חולים שמי שנזקק לתרופות היה מקבלם ללא תשלום.

מפעלו הציבורי הראשון היה בתחום שמירת הלשון, לשם כך חיבר את ספריו "חפץ חיים" ו"שמירת הלשון". והוא יישם בעצמו הלכות אלו, ונזהר מאוד מכל לשון הרע.

סבי, אבי אמי, משה לוין, היה תלמיד בישיבה ומאוחר יותר שימש כשלוחו של הרב. הנה דבריו של ישראל מאיר הכהן:

ב"ה יום ה' אייר תרפ"ד 29.4.24

ישראל מאיר הכהן

מח"ס (מחבר ספר)

"חפץ חיים ו"משנה ברורה"

ראדין, פלך וילנא

כבוד הרבנים הגאונים שליט"א ואל כל אחב"י

נדיבי לב וחובבי תורה ד' עליהם יחיו.

בעיירות שעדלעץ ומלאווע יצ"ו.

אחד"ש ה"ט (אחרי דרישת שלומכם הטוב)

הנני להגיד לפני רו"מ בזה את צערי הגדול בדבר ישיבתנו ה"ק המפורסמת בעולם ברום ערכה וגדולי התורה אשר יצאו ממנה בכל תפוצות ישראל במשך זמן קיומה, זה יותר מחמישים שנה, ות"ל גם היום נמצא איתנו קיבוץ גדול ונכבד של קרוב למאתיים איש מופלגי תורה וי"א השוקדים על תורתם יום ולילה ועומדים להיות בעז"ה מגדולי ישראל אשר רבים ילכו לאורם בע"ה, אמנם לדאבוני הגדול נמצאת היא כהיום במצב נורא למאוד שאי אפשר לתאר, כי ההוצאה עלתה למעלה ראש עד לשני אלפים דולר לחודש. וההכנסה הכללית מאחינו בארה"ב כמעט שנפסקה, לדאבוננו, וגם תמיכת אנשי גלילותינו מועטה מאוד לפי ערך ההוצאה הנוראה העמוסה עלינו, ונוסף ע"ז הננו שקועים בחובות עצומים של כמה אלפים דולר אשר יכבידו עלינו מאד ומעמידים את כל קיום הישיבה בסכנה ח"ו להסגר. ולמען העניין הקדוש התנדב הרב הגאון יר"א ורב פעלים מוה"ר משה לעוין האב"ד דעיר לעאנפאל שליט"א, לנסוע לקהלות ישראל לעורר לב נדיבי עמנו לבוא לעזרת תורה"ק ולהציל הישיבה ה"ק ממצבה הנורא. ובקשתי שטוחה בזה לכבוד הרבנים הגאונים שליט"א וגבאי ונכבדי העדה שי' להיות בעזר הרה"ג הנ"ל במלאכתו הקדושה למען קיום מקדש ד' הזה שמרביצים בו תורה זה יותר מחמישים שנה, ואשר מעטים מאוד נשארו לנו דוגמתו כהיום, וזכות התורה יעמוד לכל העוזרים והמנדבים ויריק ד' עליהם שפע ברכה והצלחה בכל עניניהם כנפשם הטובה וכנפש הכו"ח (כותב וחותם) לכבוד התורה ולומדיה המצפה לישועה ישראל מאיר הכהן מראדין.

 

אנחנו מבקרים בבית הישיבה. המשמשת כמעין מתנ"ס מקומי. אולם מופעים. משם אנחנו מגיעים לקברו של "החפץ חיים", ובאופן ספונטני מתחילים לשיר את השיר הידוע "מי האיש החפץ חיים".

https://www.youtube.com/watch?v=UEXxr9thfaU

ליד הבור בו נרצחו תושבי ראדין אנו מוצאים בבית הקברות קבר חדש. פ.נ. אדם אברשיק רוגובסקי, בן עקיבא וחסיה מראדין, עלה לישראל, נפטר ב-2007 ובצוואתו ביקש לקוברו ליד יהודי עיירתו שנרצחו.

 

איביה – מפגש בין דתי

בכיכר העיר איביה מונומנט המייצג את כל תרבויות העיר. אנו מבקרים במוזיאון לתרבויות העמים. מוצגים פשוטים למדי מייצגים את התרבויות במקום. נצרות פרובוסלבית, קתולית, יהדות, ואיסלם של הקהילה הטטרית. הטטרים הם צאצאי המונגולים שהתאחדו עם אלמנטים תורכיים, וקיבלו את האיסלם. במוזיאון עובדת בחורה טטרית. לפי הידוע לי הטטרים הם סונים. מישהו שואל אותה אם היא סונית או שיעית, והיא אומרת שהיא לא יודעת.

אנחנו מבקרים גם במסגד המקומי של הטטרים. מבנה פשוט מעץ עם צריח. כנראה שאינם מקבלים עדיין תמיכה ממדינות המפרץ. הטטרים ידועים בעיקר כחקלאים ומגדלי ירקות.

בקבר האחים של נרצחי איביה נוספו הנצחות פרטיות של קרובי משפחה מישראל. מסורת יפה ומרגשת.

 

ולוז'ין – מִי אַתָּה שָׁמִיר, מִי-אַתָּה חַלָּמִישׁ,

לִפְנֵי נַעַר עִבְרִי הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה?

העיר וולוז'ין התפרסמה בעיקר בישיבה המפורסמת שלה. מעל בניין הישיבה שלט:

ישיבת וולוז'ין "עץ החיים", נוסדה בשנת תקס"ג 1803 ע"י הרב הגאון רבי חיים וולוז'ינר. בין כתליה למד מיטב הנוער היהודי במאה הי"ט, אם הישיבות. דוגמה לכל הישיבות הגדולות בישראל ובגולה שמה נישא בעולם כולו בגלל שיטות הלימוד שהונהגו בה. בזכות ראשיה ומלמדיה הגאונים ובזכות תלמידיה העילויים והמתמידים גדולי הדור רבנים מורי הלכה אנשי רוח סופרים ומשוררים.

הישיבה הוקמה על ידי רבי חיים על פי הדרכת רבו המובהק הגר"א, במטרה לרכז בתוכה את טובי הלומדים בליטא. בעיתונים שפורסמו באותה תקופה נכתב שלא ישלחו לוולוז'ין תלמידים שלא יודעים ללמוד לבדם דף גמרא, רש"י ותוספות."

סדר הלימוד בישיבה פרטים מדויקים על דרכה הלימודית של הישיבה ישנם רק מימי הנצי"ב, (נפתלי צבי יהודה ברלין, שהיה מחובבי ציון) לפיהם שילבה הישיבה לימודי עיון ובקיאות ברמה גבוהה. בישיבה הקפידו על סדר לימוד בקיאות בו למדו את כל הש"ס בהספק של דף ליום בימי השבוע, וחזרה על כל דף שתים עשרה פעם בממוצע. בימי שישי למדו את פירוש הרא"ש על חמשת הדפים שלמדו כל השבוע. לרוב התלמידים היתה נקודת פתיחה טובה בלימוד ולפי עדות החפץ חיים (שרבו היה מתלמידי ישיבת וולוז'ין) הרבה מתלמידי ישיבת וולוז'ין, כבר בגיל ארבע עשרה, ידעו ש"ס. הישיבה היוותה את המוקד להתפתחות העיון האשכנזי המרכזי בישיבות עד היום, על בסיס שיטת הלימוד המחודשת של רבי חיים מבריסק.

ישיבת וולוז'ין היתה "ישיבה ללא הפסקה" והתקיימו בה משמרות לימוד עשרים וארבע שעות ביממה. בישיבה התקיים פולמוס בנוגע ללימוד המוסר, וכאם הישיבות הליטאיות הנאמנות לדברי הגר"א, התנגדו בישיבה זו לחסידות.

לאחר שהנצי"ב ביקש למנות את בנו הרב חיים (שהיה הרב של מוסקבה) לראשות הישיבה במקומו, ניסו קבוצת יהודים חברי תנועת ההשכלה לגרום לסגירת הישיבה, ולשם כך הלשינו לשלטונות שבישיבה אין לימודי חול. שר ההשכלה, שבדק את המצב, החל לתבוע שהישיבה תעמוד בעיקר בדרישה של לימוד של השפה הרוסית, אך לאחר שתביעה זו לא התממשה על פי רצונו, הוא הפעיל לחץ בלתי פוסק על הנצי"ב, הוא החליט לסגור את הישיבה, בה' בשבט ה'תרנ"ב (1892).

חיים נחמן ביאליק הגיע לישיבה בן 17 בשנת 1890. בישיבה הוא כתב את שירו "אל הציפור". ובשירו המאוחר יותר "המתמיד" הוא הביע את יחסו לישיבת וולוז'ין ולמדניה, ולמסורת הלמדנות הליטאית בכלל‏.

הפואמה נפתחת ביחס של הערצה לעולם "ההוא", ומילותיו הראשונות הן:

 

עוֹד יֵשׁ עָרִים נִכְחָדוֹת בִּתְפוּצוֹת הַגּוֹלָה

בָּהֶן יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר נֵרֵנוּ הַיָּשָׁן;

עוֹד הוֹתִיר אֱלֹהֵינוּ לִפְלֵיטָה גְדוֹלָה

גַּחֶלֶת לוֹחֶשֶׁת בַּעֲרֵמַת הַדָּשֶׁן.                                                                              

 

וולוז'ין כולה נכחדה בשואה.

 

נובוגרודק (Nowogródek) – מתנועת המוסר

לבריחה הגדולה

העיר נודעה בזכות ישיבת נובהרדוק, מהישיבות הבולטות של תנועת המוסר.

הישיבה נוסדה בשנת 1896 על ידי הרב יוסף יוזל הורוביץ (הסבא מנובהרדוק), תלמיד הרב ישראל סלנטר. לאחר המהפכה והקמת בריה"מ עברה הישיבה לפולניה והקימה שם רשת ישיבות.

הרב הורוביץ סבר שהשכל של האדם מרחיק אותו מעבודה עצמית, ולכן עליו להכניעו בכל דרך אפשרית, בספרו "מדרגת האדם", הדגיש את שפלותו של האדם. האדם אינו אלא זירת מאבקי כוח בין השכל לבין הרצון. הרצון – הוא יצר הרע – מרחיק את האדם מן האמת ואף מעוות כליל את משפט השכל, שהופך להיות עבדו של הרצון. רק פעולת 'ביטול הרצון' באופן חד ורדיקלי תציל את האדם ממצב זה. האדם שפל ומלא 'נגיעות' שהם אינטרסים פרטיים המעכבים מבעדו להגיע אל האמת.

מתוך השקפה זו, ובמטרה להביא לשבירת המידות, דגלה נובהרדוק בסדרת פעולות של כפייה עצמית של רצונות שונים (עבודה ב'פרטים'), שהידועות שבהן הן פעולות ההשפלה העצמית הפומבית, וכל תלמיד ניהל פנקס אישי ובו רשם את הצלחותיו וכישלונותיו. עבודה מעשית זו התבצעה במסגרת 'חבורות', תוך שיתוף פעולה וחשיפה נפשית הדדית בין התלמידים. נובהרדוק המציאה גם את ה'בורסה': בשעה קבועה הסתדרו כל התלמידים בזוגות וטיילו הלוך ושוב בבית המדרש ובחצרות סביבו, התדיינו וייעצו זה לזה בענייני עבודת היצר וביטול הרצון. נובהרדוק רחשה בוז להבלי העולם הזה, דרשה מאנשיה לבטל את תודעת הרכושנות ('הפקרות'), ואף הנהיגה לבוש מרושל ותנאי מחייה ירודים בישיבותיה. (אני תוהה אם אין כאן השפעה בודהיסטית הדוגלת גם היא בביטול הרצון).

סופר היידיש חיים גראדה בספרו "צמח אטלס", הנציח את דמות בן הישיבה הנוברדוקאי. שמואל בן ארצי, שלמד בישיבות נוברדוק באירופה ובארץ ישראל, כתב את הספר "שבתי – ארבעה סיפורים מחיי בעלי המוסר הנוברדקאיים בישיבות בית יוסף."

 

ומתנועת המוסר לשואה. באביב 1942 ובספטמבר 1942, לאחר חיסול רוב היהודים בעיר, החלה להתארגן בגטו נובוגרודק מחתרת יהודית. הוקם ועד מחתרתי של 42 חברים ממפלגות שונות בראשותו של ד"ר יעקב כהן. כמה מתושבי הגטו הצליחו לברוח, בעיקר בעזרת שליחים יהודים מגדוד הפרטיזנים היהודי של האחים ביילסקי. המחתרת תכננה בריחה מאורגנת, ובמשך שלושה חודשים נחפרה לשם כך מנהרה באורך של 250 מטרים. ב-26 בספטמבר 1943 ניסו לברוח דרכה 233 היהודים שנשארו בגטו שליד בית המשפט. כ-170 מהם הצליחו להגיע ליערות והצטרפו לגדוד האחים ביילסקי. האחרים נורו בזמן הבריחה או נתפסו בידי הגרמנים ביערות.

פולניה סימפטית בשם תמרה וירשצקיה יסדה מוזיאון קטן המנציח את תושבי הגיטו ואת הבריחה ההירואית, בפנים נראה פתח הכניסה למנהרה, אנחנו יוצאים ועוקבים אחרי מסלולה הארוך של המנהרה.

 

האחים בלסקי – פספוס של אגדת גבורה

יחידת הפרטיזנים של בלסקי, המכונה לעתים על שם ראשיה, האחים בלסקי. קבוצת בלסקי או חבורת בלסקי, (ולא ביילסקי) היתה קבוצת פרטיזנים יהודיים שהצילה יהודים מההשמדה בתקופת השואה, ולחמה בנאצים ותומכיהם המקומיים באזור נובוגרודק ולידא. הקבוצה פעלה בהנהגתם של האחים טוביה, זוס, ועשהאל בלסקי, בני הכפר סטאנקיביץ'. במשך למעלה משנתיים שרדו בחסות הקבוצה 1,236 יהודים במלחמה.

עשהאל נהרג במלחמה בהיותו בצבא האדום. טוביה בלסקי עלה לארץ והשתתף במלחמת השחרור.

אדם כמותו, שיצא מהיערות בהנפת הדגל הכחול לבן ובשירת התקווה, היה יכול להיפך לסמל לאומי ולאגדת מופת, אבל טוביה בלסקי בחר לרדת לארצות הברית כדי להגשים שם את חלום העושר היהודי כנהג משאית. עימו ירדו מהארץ גם זוס, והאח הצעיר אהרון.

יורדים מן הארץ הבוגדים בחלום הציוני למען נהיגה במשאית בניו יורק אינם יכולים לשמש דמויות מופת.

ואולי יש אמת מסוימת בדבריו של היהודי האוטו-אנטישמי קרל מרקס (במקור הלוי) נכדם של רש"י והמהר"ל שאמר: "האלוהים של היהודי הוא הממון!"

מרקס כתב בגרמנית אך השתמש במקור במילה העברית "ממון". מעניין שגם הוא, היהודי המשומד, אהב ממון יותר מאהבת הפרולטריון. הוא הכניס להריון את עוזרת הבית שלו "לנכן", אך סירב להכיר באבהותו ולתמוך בילד. הוא הִרשה לה לראותו רק לעתים רחוקות, ובמטבח בלבד.

 

ליטא מולדתי את כמו הבריאות מרגישים בך רק כשאת חסרה

המשפט הכל כך יהודי הוא משפט הפתיחה של "פאן תדיאוש" מאת המשורר הלאומי הפולני  אדם מיצקביץ, שנולד בשנת 1798 בעיירה זָאוּשָׁה ליד נובוגרודק, ובעיר יש בית מוזיאון לזכרו.

המדריכה הפולניה, תמרה וירשצקיה, מדברת בפאתוס רב על המשורר הלאומי הפולני.

בפואמה "פאן (אדון) תדיאוש" (PAN TADEUSZ) עיצב מיצ'קביץ' את דמותו של יענקל, הכליזמר היהודי, כדמות היפה והנאורה ביותר. גם יהודי וגם פטריוט פולני.

למצוא נימה אוהדת ליהודים אצל לאומן פולני זה נדיר, אבל ניתן להסביר את אהדתו של מיצקביץ' ליהודים בעובדה שדם יהודי זרם בעורקיו. מוצא אימו היה במשפחה פרנקיסטית מומרת. כנראה שבכל זאת נותרו לאימו אי אילו רגשות יהודיים שהורישה לבנה.

"היהודי התם כפולני המולדת אהב!" – היהודי-הכליזמר – יענקל, שר את ההימנון הפולני – "עוד לא אבדה פולניה", שיש הטוענים שיש לו גם השפעה על "התקווה" בשורה "עוד לא אבדה תקוותנו."

בניגוד לרומנטיקה של מיצקביץ בה כליזמר יהודי הוא פטריוט פולני, עם התגברות האנטישמיות הפולנית נהגו היהודים להגיב בצורה שונה למילות הפתיחה של השיר: כאשר שרו הפולנים: Jeszcze Polska nie zginęła, "פולניה עוד לא אבדה," היהודים דוברי הפולנית אמרו מיד:  Ale zginąć musi "אבל היא חייבת ליפול!..." – ואילו דוברי האידיש אמרו מיד: "פולניה עוד לא אבדה? – "אוי וויי זמיר..."

 

מצווה הבאה בעבירה

הפרנקיסטים, חסידי יעקב פרנק 1726-1790 שעסק בקבלה, וראה עצמו משיח, היה בעל הרעיון: "מצווה הבאה בעבירה," יעקב פרנק קיים אורגיות (בעברית שכב-רב) המוניות בכפרים ובעיירות יהודיות. לבסוף הוא התנצר, אבל חסידיו המשיכו זמן מסוים להתקיים ככת נוצרית. 

על המאבק היהודי בכת הפרנקיסטית מספר סיפורו של י"ל פרץ, "פסוקי דזמרא או יוחנן שואב-המים וה"אורח-חיים".

http://benyehuda.org/perets/neshamot2.html

 

הככל העמים?

בשעה שבניגוד לגרמנים, ששמרו בסוד את תוכנית ההשמדה, מכריזים הערבים בריש גלי שזו תוכניתם, ובשעה שטרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען, ושאינו רואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לרצוח את כל היהודים מופת מוסרי, אלא גזענות, דווקא כאן ליד בורות ההרג ברוסיה הלבנה – קשה המחשבה שהנה קמו גם יהודים ונהפכו לנאצים. דווקא כאן קשה לשמוע על יהודי ששורף חי ילד קטן, ועל יהודי הרוצח בדם חם בלהט דתי נערה תמה רק בשל השתתפותה במצעד הגאווה. קל לומר מטורפים, קשה יותר לבער את התמיכה במעשה. הנאצים, והמדינה האיסלמית רצחו ורוצחים יהודים והומואים, האם נהיה כמותם?

זהו חוק היסטורי, היכן שיש חופש ליהודים והומואים – שם יש חופש לכולם, וההיפך.

בדומה לנאצים שעשו דה הומניזציה ליהודים, והישוו אותם לחולדות, ח"כ הכנסת סמוטריץ אירגן את "מצעד הבהמות", בנצי גופשטיין מארגון להב"ה נתלה בפסיקת הרמב"ם וקורא לשרוף כנסיות, ומה יהיה ההמשך? הרי אם ילך לפי הרמב"ם יהיה עליו להרוג כמעט את כל עם ישראל.

במסגרת מאבקו של הרב חיים אמסלם במפלגת ש"ס, פירסם אמסלם בזמנו ראיון בעיתון "הארץ", ואלו דבריו: "ש"ס אינה מפלגה ספרדית, נקודה. ש"ס היא מפלגה ליטאית חרדית ספרדית. או במלים אחרות גוף ספרדי עם נשמה אשכנזית... כשאני מדבר על אשכנזים וספרדים איני מדבר במובן האתני או הגזעי אלא הרוח הספרדית – רוחו של הרמב"ם וגדולי ישראל בכל הדורות, רוח של מתינות וקירוב לבבות. אם יש מתנה יפה שהיהדות הספרדית נתנה לעמי זו אותה מתינות שהיא ההיפך הגמור של מה שש"ס מסמלת." ("אמסלם, ש"ס הטביעה ציבור ענק בעוני." יאיר אטינגר, "הארץ" 11.1.13).

דבריו של אמסלם על "הנשמה האשכנזית" בשקר יסודם.

והנה העובדות:

גדול הפוסקים הספרדים הרמב"ם, הוא גם הרחוק ביותר ממתינות וקירוב לבבות. הרמב"ם הוא גדול הפוסקים התובעים טוטליטריות רצחנית.

הרמב"ם (ממשה עד משה לא קם כמשה) ניסח תורה טוטליטרית רצחנית, שמעולם לא היתה קודם לכן, ומאז – ביהדות, קל וחומר בין הרבנים האשכנזים. בניגוד לתפיסה הנוהגת ביהדות שעבירות חלות רק על מעשים, החיל הרמב"ם את כללי ההלכה גם על "דוגמות" – עקרונות אמונה. כל מי שאינו מקבל את הדוגמה שניסח הרמב"ם (בדומה לנצרות הקתולית) נחשב על-ידי הרמב"ם לכופר שיש להרגו. הרמב"ם ניסח י"ג דוגמות (עיקרים) ליהדות שיש להאמין בהן ועל כל מי שאינו מקבלן אומר הרמב"ם: "ואם יתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות – הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר, ונקרא 'מין' ו'אפיקורוס' וקוצץ בנטיעות, וחייבים לשנאו ולהרגו." (הקדמת הרמב"ם למשנה, אחרי ניסוח י"ג היסודות. – עקרונות האמונה).

מעבר לעבירה על י"ג הדוגמות הללו, לגבי הרמב"ם, כל יהודי שאינו מאמין בתורה שבעל-פה, יש להורגו ואין צורך בבית דין לשם כך. כל ההורג אותו יעשה מצווה:

"[א] מי שאינו מאמין בתורה שבעל פה, אינו זקן ממרא האמור בתורה, אלא הרי הוא בכלל המינים, ומיתתו ביד כל אדם. [ב] מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה – מורידין ולא מעלין, כשאר המינים והאפיקורוסין והאומרין אין תורה מן השמיים והמוסרים והמשומדים: כל אלו אינן בכלל ישראל, ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינין; אלא כל ההורג אחד מהן, עשה מצווה גדולה והסיר מכשול." (רמב"ם, משנה תורה, הלכות ממרים פרק ג הלכה א).

הרמב"ם אינו מסתפק בחיסול כופרים פשוטים, לתפישתו יש להרוג גם את הפילוסופים שטעו בעיונם: "כל איש מבני אדם שאין לו אמונת דת, לא מדרך עיון ולא מדרך הקבלה קבוצת התור"ך המשוטטים בצפון, והכושים המשוטטים בדרום, והדומים להם מאשר אתנו באקלימים האלה, ודין אלו כדין בעלי חיים שאינם מדברים ואינם אצלי במדרגת בני אדם ומדרגתם נמצאות למטה ממדרגת אדם ולמעלה ממדרגת הקוף. בני אדם בעלי אמונה ועיון אלא שעלו בידם דעות בלתי אמיתיות, אם מטעות גדולה שנפל ביום עיונם, או שקיבלו ממי שהטעם... ואלו הם אשר יביא הצורך בקצת העיתים להרגם ולמחות זכר דעותם שלא יתעו זולתם." (מורה נבוכים, משל הארמון, חלק שלישי, פרק נא, עמ' סה)

הרמב"ם, שסבל מהקיצוניות המוסלמית של כת האלמוחידין, שחיסלה את הקהילה היהודית בקורדובה, ובעטייה נאלץ לעזוב את עיר מולדתו ולחיות כאנוס מוסלמי כמה שנים – אימץ את תפיסתם הקיצונית, וקבע שיש לראות בנצרות עבודה זרה שיש להעביר מן העולם: "הנוצרים עובדי עבודה זרה הם (הלכות ע"ז פרק ט ד): ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצוות, עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדול ובוזזין כל ממונם וטפם, ואין הורגין אישה ולא קטן שנאמר והנשים והטף זה טף של זכרים." (הלכות מלכים פרק ו הלכה ד)  

לעומת היחס הקשה לגברים יהודים, יחסו של הרמב"ם לאישה חנון ורחום משהו. הסנקציה נגדה פחות קשה. האישה לפי הרמב"ם חייבת להישמע לבעלה:"כל אישה שתימנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן כופיןאותה ועושה אפילו בשוט." (הלכות אישות, פרק כא, הלכה י, בפסיקה זו הוא הושפע מהקוראן סורה 4 פסוק 24)

למזלו של העם היהודי לא התקבלו פסיקות אלו של הרמב"ם על-ידי כלל רבני ישראל הספרדים והאשכנזים. שכן קבלת פסיקותיו היתה מחייבת להוציא להורג גם את רוב היהודים האורתודוכסים של ימינו, שאינם מאמינים עוד באחדות האל (דוגמה מחייבת ע"פ דרישת הרמב"ם בי"ג העיקרים) אלא בשכינה ובתורת הספירות מיסודו של משה די ליאון. (רבי אליהו בן שלמה זלמן, "הגאון מוילנה, נלחם שנים נגד החסידות ותורת הקבלה, אבל לקראת סוף חייו שינה דעתו וקיבל את תורתו של משה די ליאון. לכן כיום, כל היהדות החרדית מלבד קבוצת ה"דרדעים" התימנים הנאמנים ל"ייחוד" של הרמב"ם, מאמינים בשכינה ובספירות).

הרב קוק סבר שליהודים היה יתרון בכך שלא היתה להם מדינה משלהם במשך אלפי שנים משום שללא מדינה השתחרר עם ישראל מפעולות כוחניות: השתלטות, כפייה, שררה, אלימות ועשיית עוול לבני אדם, והנה יש לנו מדינה.

 מי יהיה הפוסק שיצא נגד פסיקת הרמב"ם, ויציל את עם ישראל מקיומם של נאצים יהודים. אל נהיה ככל הגויים.

 

מיר - מקדושי מיר הי"ד, לשירה בנקי הי"ד

אנחנו מגיעים לעיר מיר. מבקרים בטירת רדזוויל המשופצת והיפה, שם רוכזו יהודי מיר. שם גם היה שמואל אוסוואלד רופאייזן ששימש מתורגמן למפקד הגסטפו בעיר, והזהיר את היהודים מהשמדה. מאוחר יותר התנצר וחי כנזיר במנזר הכרמליטים בחיפה כ"האח דניאל". במשפט מפורסם נדחתה בקשתו לקבל אזרחות מכוח חוק השבות, אך לבסוף קיבל אזרחות בפרוצדורה רגילה.

אנחנו מגיעים למבנה הישיבה המפורסמת – ישיבת מיר. היום חלקו דואר, וחלקו חנות לכלי עבודה. משם אנחנו ממשיכים לבורות הרצח, ולבית הקברות שם קבור ר' ירוחם.

הרב ירוחם הלוי ליבובץ' (ליוואביץ') למד בנעוריו בישיבת סלבודקא, שם התקרב ל'סבא' הרב נתן צבי פינקל. בשנת תרנ"ז עבר ללמוד בתלמוד התורה בקלם מפי ה'סבא מקלם' – ממנו למד שמונה חודשים. בקלם למד ש"ס ושולחן ערוך בעיון מתחילתם ועד סופם במשך שמונה שנים. לאחר מכן עבר ללמוד ב'כולל קדשים' של החפץ חיים, בראדין, בהמשך נתמנה על ידי הרב אליעזר יהודה פינקל לשמש מנהל רוחני בישיבת מיר. בתקופתו טובי הבחורים נהרו לישיבת מיר והיא פרחה. גם בני מערב אירופה ואמריקה הגיעו למיר והשפעה מיוחדת היתה לו עליהם.

שיחותיו לכלל הישיבה ולכל תלמיד בפרט היו מעוררות את השומעים לעבודת ה'. תלמידיו מדברים על "תחיית המתים" שהיה מפיח בשומעי לקחו. לפיכך נקרא בפיהם 'אדמו"ר', אף שלימד בישיבה ליטאית.

ליד קברו של ר' ירוחם נושא כבוד השופט אליקים רובינשטיין דבריו לזכרו, ומסביר את תורת המוסר שלו. הוא מתחיל באומרו שהוא מקדיש את דבריו על ר' ירוחם לזיכרה של הנערה שירה בנקי שנרצחה ע"י מנוול.

מחווה מרגשת.

 

אם בארזים

על מה מדברים חילונים בטיול? פוליטיקה, אידיאולוגיה, כסף, כדורגל, ועל מה מדברים דתיים? מי השתדך למי, פלוני לאיזו פלונית, ופלונית לאיזה פלוני, כמה ילדים יש, ואיך הסתדרו בחיים. מסתבר שגם במגזר הדתי קיימת בעיית הירידה מהארץ, ורחמנא ליצלן גם נישואי תערובת עם גויים וגויות.

 

רוביזביץ

אימי ז"ל נולדה במינסק ולאחר התייצבות הגבול הם עברו את הגבול לעיירה רוּבּזֶבִיץ' Rubezhevichi,  Рубяжевичи ליד מינסק, בה התגוררו הורי אימהּ, צביה, הסבתא חנה פולייאֶס (ביידיש פאלייעס) לבית מירקין, והסבא יצחק פאלייעס.  

בית המשפחה ברובזביץ' היה לפי זיכרונה הגדול בעיירה. הסבא יצחק פאלייעס שהיה עסקן ובנאי, מצא יום אחד בשלג מטמון של מטבעות זהב משרידי צבאו של נפוליון. חלק ממנו הוא מסר לרשויות, ותמורתו קיבל אישור לבניית הבית. הבית היה בן שתי קומות. בקומת הקרקע חדר אוכל ששימש כסלון, שני מטבחים וארבעה חדרים. בבית היו שני אחים מחרסינה, האחד בצבע כחול והשני לבן. למטה מרתף. בקומה העליונה היו שני חדרי שינה, ולמעלה היתה עוד עליית גג, שם הסתתרו בזמן הפוגרומים. כשפתחו את התקרה היא נהפכה לסוכה, ושם חגגו את חג הסוכות. בחצר היתה רפת וחלקת אדמה עם תפוחי אדמה, ומאחוריה אחו, דשא עם פרחים ונחל קטן. הבית היה במרכז העיירה, צומת דרכים בין רחוב קודנוב ורחוב סטולפצה, ליד השוק.

במחצית המאה ה-19 ‏מנתה העיירה 200 בתי-עץ ולמעלה מ-2000 תושבים. מרביתם יהודים. במפקד האוכלוסין בשנת 1897 היו בה 1482 תושבים מהם 912 יהודים (61.5%).

יהודי העיירה התפרנסו ממסחר זעיר ומלאכה. המסחר היה ברובו בתוצרת חקלאית, כגון: תבואה, פשתן, זיפי חזיר, פירות, ביצים, חמאה, פטריות יבשות ועורות. סחורות אלה נשלחו למינסק. החל מ-1921 ‏, כשהעיירה נכללה בשטח פולין והגבול (כק"מ אחד מהעיירה) הפריד אותה ממינסק, היו מוכרים את הסחורה לסוחרי הסביבה.

‏ במפקד שנערך ב-1921 נמנו 1030 יהודים מתוך 1509 (59.8%)

בעיר נוסד בנק להלוואות שעזר לא מעט לבעלי המלאכה ולסוחרים הזעירים, וכן גן-הילדים, בית-הספר והספרייה. היה קיים "ועד" שדאג לצורכי אלמנות ועניים והיה מספק להם קמח ותפודים וכן עצים להסקה. הכנסות הוועד היו מבוססות על תשלומים שבועיים של יהודי המקום המבוססים. לפעמים היו גם מציגים הצגה ואת ההכנסה מהצגה זו חיו מקדישים לצורכי ה"ועד".

בעיירה היו הרבה למדנים ובעלי השכלה, ביניהם אריה-לייב הכהן, בנו של "חפץ-חיים", שהתחתן עם בתו של ר' אברהם-אלי הלפרין ונשאר לגור בעיירה. הוא יסד תלמוד-תורה לילדי העניים ולימד אותם תנ"ך ואף דקדוק. הוא הקים בשבילם בית-תמחוי. הוא יסד גם קופת גמילות-חסדים ופעל רבות למען אנשי המקום.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, התחילה תסיסה בקרב הנוער היהודי בעיירה והחלה הגירה לרוסיה, לארגנטינה, קובה, אפריקה, ארצות הברית, ולארץ ישראל. רבים יצאו ללמוד למקומות אחרים.

בעיירה החלו להתארגן תנועות נוער כמו גורדוניה, בית"ר, השומר הצעיר, השומר, ובנות אגודת ישראל. הוקם גן ילדים עברי, בית ספר חורב, נערכו הצגות וערבי תרבות, ולמדו עברית.

ערב פלישת הצבא הגרמני לרוביזביץ' חיו בה כ-900 יהודים, שהיוו את רוב תושבי העיירה.

ב-21.6.41 פלשו הגרמנים. 1.12.41 הקמת הגטו. 8.9.42 גירוש של כ-200 צעירים לאיווניץ. 16.5.41 גירוש אחרון לאיווניץ. כ-700 ילדים גורשו לאיווניץ וחוסלו. ע"פ עדויות הנוצרים פיטמו הגרמנים את הילדים היהודים במשך מיספר ימים, ולאחר מכן ניקזו את דמם עד הטיפה האחרונה למען החיילים הגרמנים הפצועים, ואז הובילו אותם במכונותיהם לקבריהם. הילדים היו חיוורים כסיד ונפחדים עד למאוד, ומחמת חולשה לא יכלו לעמוד על רגליהם ועל כן זרקו אותם אל הבורות בעודם בחיים. שעה ארוכה אחרי שסתמו את קברם, הזדעזעה עדיין האדמה מעל הקבר עד שנחנקו.

8.9.6.42 – חיסול הגטו. הגטו הוקף בשוטרים ואזרחים פולנים שגויסו מכל הכפרים שבסביבה. מכל קצות העיירה אצו רצו נוצרים עם אתים ומעדרים "לקבור את היהודים," עיניהם הבריקו: "מחר לא יישאר זכר מהיהודים יקברו את כולם." שוטרים התפרצו לבתי היהודים והחלו לגרש אותם מבתיהם לכיכר השוק. ילדים מבוהלים התרוצצו כה וכה. מכוניות עמוסות עם גרמנים חמושים עמדו בשורה ורבבות איכרים עמדו עם שקים בידיהם מצפים שהגרמנים יסתלקו. כדי ליטול את רכוש היהודים. המשטרה המקומית בעזרת האוכלוסייה ביצעה את החיסול. קבוצת נוער עם נשק ניסתה לפרוץ את הגדר אך כולם נהרגו על ידי הגרמנים.

השחרור הגיע ב- 9.7.44.

מתוך 900 ‏ יהודים שהיו בה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נותרו כ- 75 איש בלבד!...

הכול בעיירה נשאר כפי שהיה פעם. אפילו מצאנו שם קאצ'קעס וגונזלך, (אווזים וברווזים) שלא מצאנו במקומות אחרים. אני לא מזהה את הבית לפי התיאור. אולי נהרס, נשרף, ואולי נראה גדול יותר בעיני ילדה. אבל הכנסייה, בניין הדואר, ובית הספר, עומדים במקומם מדויק על פי המפה. אמי כתבה יומן בעברית מגיל 12 והנה תיאור יום אחד מבית הספר:

 

יום  1927 1/III

היום קרה לי מקרה כזה. השיעור הראשון היה אצלנו פנוי. במחלקה הרועשת לימד המורה, ואותנו ציווה לשבת במנוחה. אנחנו ישבנו ודיברנו עם הנערים הנוצרים אודות השיעורים ועוד דברים. והנה פנה אליי נער אחד, שהיה היותר טוב מכל הנערים, ושאל אותי בתמימות? הגידי נא לי ברכה, האמת הדבר שאתם צריכים למצות דם נוצרי? הדברים האלה הכאיבו את ליבי מאוד. נוכחתי לדעת, שהעלילה הארורה, שהעלילו עלינו שונאינו זה מכבר, ובעדה יהודים חפים מפשע נענו בהעינויים היותר גדולים, באכזריות גדולה, נשארה עוד לפליטה. ולא נכחד תקוותה. כן, אני חשבתי, שרק בימי ביניים, כאשר החושך שלט מסביב, והשמש לא יכול לחדור מבעד העננים השחורים, כאשר לב האדם היה לב השטן, רק אז יכלה העלילה הבזויה הזאת, למצוא דרך בלב האדם. רק אז, יכלו להאמין שהיהודים שלהם ניתנה תורת אמת, ולפי דעתה, אפילו אם תימצא טיפת דם בביצה, אז אסור לנו לאכול את הביצה כולה, שהם לחגם היותר נעלה, והמעורר רגשות עדינות, יקחו דם אדם.

נורא הדבר! השמש המאירה לא יכלה לחדור אל הפינות האפלות בלב, החוכמה לא גברה עוד על האיוולת. קשה מאד לשרש מה שנשרש זה מאות שנים. אני עמלתי להוכיח, כמה לא אמיתיים דבריהם, בהביאו להם ראיות מראיות שונות, אבל המה באחת. סיפרו סיפור בדים, ששמעו שאחד סיפר שאת דמו, שנזל מאצבעו לקחו היהודים למצות. מה היה לי כבר לענות על דברים כאלה. אף כי ידעתי שדבריי לא ישרישו את האיוולת הקשורה בליבם, ושדברי אני זורעת על צחיח סלע, בכל זאת הוכחתי את משוגתם על פניהם, כי ליבי התכווץ בקירבי מכאב, בראותי, ששנאת הגויים ליהודים לא פסקה גם עתה, והיא גרמה להשיקוצים הנבזים המושלכים עלינו. אמנם ניצחתי במו פי, והם לא מצאו מענה, אבל בליבם נשאר החשד. זאת ראיתי על פניהם. ולא אתפלא, כי הלא מימי ילדותם לימדו אותם ככה הוריהם, וכוהניהם, ואיך יוכל היות שהם ישקרו?

מאותו רגע נשנא עליי בית הספר הפולני ביתר שאת, עוד יותר הרגשתי את השנאה המעטרת אותנו. ועוד יותר הרגשתי את הבדידות. אך! מי ייתן ואעופה מזה. נפשי תתגעגע להיות בין אחים, להניח את ראשי בחיק שפתי, אבל אלוהים יודע מתי תהיה כדבר הזה...

 

מופע אנטישמי במינסק

ביום האחרון אנחנו עורכים סיור בבירת בלארוס מינסק. העיר יפה ומטופחת, בנייני מידות מפוארים, בעיר מערכת תחבורה מפותחת, מטרו, טראמואיי, טרוליבוס ואוטובוסים.

לאחר ביקור באיזור הגטו ואנדרטת ההנצחה אנחנו מגיעים לכיכר מרכזית, לא רחוק מהפוליטבירו עם פסל לנין.

בכיכר נראה צעיר יהודי עם פאות. אנחנו מתקרבים לראותו. מסתבר, מציגים בכיכר מופע אנטישמי נוסח ימי הביניים. היהודי עם הפאות בלבוש יהודי מסורתי מערים על האציל הבלארוסי-פולני וגונב ממנו כסף. אחד מהצופים צועק באנגלית: "כן, היהודי גנב גם ממני!"

אני שואל את הצופים האם הם מוסלמים והם עונים שהם נוצרים מהפיליפינים. אני אומר להם שזו בושה המופע האנטישמי הזה. אנחנו בעצם עוצרים את המופע. האחראי מתנצל בפני המדריכה אילנה ואומר כי המופע נכתב ע"י סטודנטים לתיאטרון. אנחנו מזועזעים.

הנה קטע שהספקתי לצלם מהמופע:

https://www.youtube.com/watch?v=Lwj1f0j9FXw&feature=youtu.be

כל המופע צולם לטלוויזיה הבלארוסית אבל עקב הביקורת שלנו וההתערבות הנמרצת של המדריכה אילנה – לא שודר הקטע האנטישמי. וגם הקישור לקטע הזה ירד.

כבוד השופט אליקים רובינשטיין ניסח מכתב תלונה למשרד החוץ.

האנטישמיות חיה ובועטת עדיין בבלארוס – ארץ עם יותר בורות עם יהודים, מאשר עם יהודים חיים.

 

חאטין

בדרך לשדה התעופה אנחנו מבקרים בחאטין, כפר שנשרף ע"י הגרמנים, המונומנט מנציח עוד 185 כפרים שנשרפו ע"י הגרמנים.

הגענו לארץ יום לאחר החמסין הנורא.

 

לדף הקודםלדף הבא
RSS